ביקורת ספרותית על מיסטר פיפ מאת לויד ג'ונס
ספר מעולה

---

תרבות פירושה איסוף ידע קולקטיבי על העולם ואגירתו בצורה מילולית או ויזואלית לצורכי העברה בין אנשים ובין דורות. חינוך הוא האמצעי שבו התרבות מועברת. אם נרצה, התרבות היא מותר האדם מן הבהמה והחי, ביכולת של התודעה הקולקטיבית לייצר מבט רפלקטיבי על החיים ועל העולם, להעלות ממנו לקחים ולמידה, ובכך לייצר הצטברות של ידע המתפתח מדור לדור.

אברהם מאסלו מלמד אותנו שיש מדרג היררכי של צרכים אנושיים. אדם, אומר מאסלו, צריך לספק קודם כל את צרכי הקיום הבסיסיים כמו מים ומזון, לפני שהוא מספק צרכי מחסה וביטחון ורק לאחר מכן יכול להתפנות לחיפושי חברות, שייכות, משמעות, מימוש עצמי ועוד. בעוד מאסלו הוגה את התיאוריה שלו, יצא ויקטור פרנקל ממחנה ריכוז נאצי וטען שלא כך הדבר. גם אנשים שהגיעו בחוסר כל לעומקי תהומות המחסור הנגרם על ידי רשע אנושי, ועדיין חברו יחד ופיתחו תרבות, זהות משותפת ועוסוק פילוסופי וערכי בשאלות של אתיקה ופילוסופיה.

יש ויכוח גדול בשאלה האם השואה שעברה על העם היהודי היא ייחודית במינה, או עוד סבל אחד מסבלות העולם. בשנות התשעים הייתי שומעת את התוכנית הוותיקה שנקראה "השעה הבינלאומית". לא התעמקתי בכל נבכי הפוליטיקה המתוארת, רק שמעתי על קשיים וצרות בכל מיני מקומות בעולם שלא הכרתי. הרוסים בצ'צ'ניה, הסרבים והקרואטים בקוסובו, בני ההוטו והטוטסי בקונגו, ה-pkk בכורדיסטן. עולם גדול, מלא מלחמות פנימיות, מאבקי כוחות וג'נוסייד. פנים רבות לסבל האנושי, ולא בטוח שחייבים להעמיד את סוגי הסבל השונים על מדרג או סולם.


מבין הארצות ששמעתי את שמן באותה שעה בינלאומית ולא התעמקתי בקורה בהן היתה פפואה ניו-גיני. הסיפור מתרחש בשנות התשעים של המאה העשרים. מטילדה היא נערה בת ארבע עשרה בת האי בוגנוויל שבפפואה ניו-גיני. היא מתגוררת עם אימה דולורס בכפר קטן שנקלע לתווך במלחמת אחים באי. תושביו אינם תופסים צד במלחמה, אבל זה לא אומר שהם לא סובלים. בזה אחר זה הם מדורדרים באותה פירמידה מסלואית. בהתחלה נלקחים מהם סיממני הטכנולוגיה ה"לבנה" שהובאה לאי - הגנרטור, התרופות ושאר המצרכים. לאחר מכן, בהדרגה עוזבים רוב הגברים, הרכוש הולך לאבדון ואחריו הבתים. ומה קורה לתחושת הכבוד העצמי? הזהות? השייכות? מה המבדיל בין האדם ובין הפרא? מה אובד ומה נשאר?

עוד לפני שהכל אובד, כשהרוב עוד נשאר, לוקח על עצמו "הלבן" של הכפר, תמהוני ושמו ווטס, את תפקיד המורה של ילדי הכפר. הוא לא חכם, הוא לא משכיל במיוחד, ולא פדגוג דגול, אבל הוא המורה. וכמורה יש לו שני כלים עיקריים בהוראה. אחד הוא ספרו של דיקנס "תקוות גדולות" עם גיבורו מיסטר פיפ. השני הוא תושבי הכפר הבוגרים וידיעותיהם. את אלה וגם אלה הוא שוזר, ומטילדה לומדת. אלה גם אלה משפיעים על עולמה של מטילדה בשנים הבאות. הם מסייעים לה לעבור את מוראות המלחמה ולשרוד. מיסטר פיפ עובר איתה הלאה, לאוסטרליה של ימי שלווה ונחת, והוא הלפיד שמסייע לה בלימודים פורמליים ובהשלמת הפערים שצברו. אז היא גם מגלה את הביוגרפיות. את סיפור חייו של המורה ווטס, ואת סיפור חייו של הסופר דיקנס, ושניהם יוצרים דיסוננס עמוק בין הדרך שבה חיו את חייהם האישיים, לבין ההשראה שיצרו על אחרים בעולם.

הסיפור אינו סיפור מלחמה והישרדות. הסיפור רב רבדים, כמעט מטפורי. הוא מעמת את הקוראים בשאלות של זהות ושל נאמנות, של דת ומסורת (בחסות המיסיון) מול נאורות (בחסות חילוניות, קוטעת המסורת), הוא שולח אותנו לחפש את האיזון בין אימה של מטילדה, דולורס (כלומר סבל) ובין אשתו של ווטס שנקראה בפיו גרייס (כלומר חסד). בין הכוחות החייתיים והפראיים השולטים בשעת מלחמה ובשעת שלום, ובין הקול האישי, שהתרבות מסייעת לייצר. ומעלה שאלות רבות אחרות, על תפקידה של הספרות בחיים.

מיסטר פיפ לא היה ולא נברא. הוא בדותה, פרי דימיונו של סופר בן המאה ה-19. ובכל זאת הוא משפיע על חייה של מטילדה ועל הכפר כולו, מה שעושה אותו לאמיתי עד מאוד. ראיתי בביקורות כאן תלונות על הקצב האיטי של הסיפור, על העלילה הלא ברורה, על השיעמום. לא הצלחתי להבין את התלונות. זה ספר שנוגע בשאלה החשובה ביותר שיכולה להיות באתר הזה: למה כותבים ספרים, ולמה אנחנו קוראים אותם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מיסטר פיפ