ביקורת ספרותית על מיסטר פיפ מאת לויד ג'ונס
ספר טוב

---

#
שני אנשים הקוראים את אותו ספר, קוראים טקסטים שונים בתכלית. משעשע להיקלע לויכוח בין זה שאהב לזה שהשתעמם. אי אפשר להמחיש למישהו שאינו מתחבר לקסם את מהות הקסם. זה קיים בהרבה תחומים ובספרים (ופוליטיקה...) זה בולט במיוחד.

מטילדה היא בת שלוש עשרה, שחיה עם אמה באי בוגנוויל בגינאה החדשה. אביה עזב וחי כנראה באוסטרליה. למרות נידחותו של האי – שרוב הגברים עזבו וחיים בו בעיקר נשים , ילדים וזקנים – הוא ממחיש את גורל האנושות כולה. אין מצב של "איש תחת גפנו ותאנתו". מלחמה תהיה גם באיזורים הנידחים ביותר ומסיבות שזר לא יבין. מורדים המכונים "אדומי העור" נלחמים בחיילים המכונים "רמבואים". לא טרחתי לחפש באיזו מלחמה מדובר. מה זה משנה?
החיים על האי קשים. לא מתים פה ברעב: יש ים שאפשר לדוג בו דגים, פירות צומחים חופשי – צריך רק לקטוף. החזירים והתרנגולות דואגים לעצמם למזון, והעז נותנת חלב. מזג האוויר הטרופי אינו מחייב לבוש מעבר לסחבות. אבל אין כסף לדלק לגנרטור, אין חשמל, אין תרופות, תינוקות מתים וגם מבוגרים: ממחלות, מפציעות או סתם ככה, מייאוש.

המורה האחרונה באי הלכה לה לדרכה ומיסטר ווטס - הלבן היחיד שחי באי והיחיד בצבע הזה שראו הילדים עד כה – מתנדב להיות המורה. למיסטר ווטס אין מושג בהוראה. הוא מקריא לילדים את "תקוות גדולות" של מיסטר דיקנס, שהוא "הסופר הגדול ביותר שחי במאה ה-19". הילדים מקבלים את דבריו של מסטר ווטס על מיסטר דיקנס ונכבשים בסיפור שאירע מאה שנים ויותר בעבר, במקום שהם אפילו לא יכולים לדמיין וצריכים ביאורים על תופעות המתוארות בסיפור. מיסטר ווטס אף מזמין לכיתה כל מבוגר מהאי שמוכן לספר לילדים משהו שהוא יודע – והם לומדים ממומחיותם של המבוגרים מדיג נכון עד מקור הצבע הכחול.
מר ווטס מעביר ערכים דרך הסיפור. למשל הגדרת הג'נטלמן "אדם שבשום נסיבות אינו מאבד את נימוסיו". הוא מהווה דוגמה לילדים לערכים אלה, על ידי לבוש רשמי - חליפה בלוייה ועניבה לכיתה, כבוד לכל מי שמגיע לספר לילדים מה הוא יודע, וכל זאת בלי להגדיר את הערכים במלים. חיים שלמים יעברו עד שיתפענח חלק מסודו של מיסטר ווטס.

הסיפור ריתק וריגש אותי. הוא מתאר את הקצוות בחיים. מחד ידע חדש והטמעתו, דמות נערצת ההופכת בלי משים למשפיעה על חיי אלה שנגעה בהם ובלתי נשכחת לנצח. מאידך הכיאוס שגורמת מלחמה, השרירות, האדישות לקורבנות, וחיסול התקווה. הנה הם זה מול זה דוגמה מדוייקת לחיינו. ספור על זוטות – מה החשיבות הקוסמית של רכושם של כמה ילידים באי נידח שנשרף סתם כך, ללא סיבה? מה חשוב שהרכוש הכי יקר של משפחה – העז – נעלמה אחרי פלישה של צד זה או זה לאי, שכלב שלא נמלט בזמן בותר, שאשה נאנסת, שאנשים חיים הופכים מתים ומאכל לחזירים? שום חשיבות. אנחנו אוהבים לדון במלחמות "אמיתיות" עם איסטרטגייה וטקטיקה, גנרלים ופלישות. אז כמה קורבנות עלובים באי עלוב שאינו מעניין אף אחד? קטן עלינו.

קראתי כמה ביקורות בהן נכתב שהספר משעמם, פלספני ו"חופר". אפשר לקרוא את הספר גם ככה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מיסטר פיפ