“****
מחר, בלי נדר, אני הולך לקנות לפחות אחד מהשקים האלה של החמישה או עשרה קילו אורז, מהסוג שמצניחים עכשיו מהאו"ם על הכפרים בליבריה שאף אחד לא מתקרב אליהם כי יש בהם התפרצות של אבולה. אקנה גם שימורים, וטחינה, ודבש כי זה לא מתקלקל, וקטניות יבשות, בורגול, חלב מרוכז, כד או שניים של מים מינרליים, ובלונים של גז. ספייר. שיהיה.
ממש בכניסה לרמי לוי בצומת שילת אעצור לרגע ואביט סביבי, ואנסה לתאר בדמיוני את המקום הזה בדיוק אחרי שנה של מגיפה, שלא צריכה להיות אפילו כלל עולמית. לא בשלב הראשון. היא יכולה להיות קטנה, מקומית, אבל מספיקה. כזאת שתנער מכולנו את הפנטזיות על חיים רגילים ותותיר בפירמידה של מסלו רק את הקודקוד העליון שלה, כשכל העניינים האחרים שאנחנו משוכנעים שהם נחוצים לחיינו כאוויר לנשימה יתפוגגו תוך שבוע שבועיים ויהפכו לזיכרון מרצד, כמו חלום.
גנרטור ביתי לגיבוי יעלה לי בין שש מאות לארבעת אלפים שקל, לפי זאפ, למרות שאני עדיין לא יודע איזה דגם אצטרך. ומה עם נשק? קיבינימאט, אין מצב שאני שורד כאן בלי נשק.
****
כל החיים זה בחירות. עם מי מתחתנים, אם מביאים ילדים וכמה. איפה גרים, שוכרים או קונים, צמחוניים או טבעוניים או קרניבורים או סתם לקטוז אינטולרנטים. מה לומדים, איפה עובדים, במי מאמינים. בחירות. האם עכשיו אני כותב ביקורת או נותן לספר הזה להדהד אצלי עוד קצת? עוד איזה לילה, לפחות?
אבל אתם יודעים בדיוק כמוני שהבחירות האלה הן רק פאקינג אשלייה. באג במטריקס. את הבחירות האמיתיות בחיים עושים בשבילנו. לפעמים פוליטיקאים, ולרוב - המציאות המסריחה והמתעתעת. כולנו לקחנו את הגלולה הכחולה ומעמידים פנים שבחרנו לגור בחולון ולהיות אסיסטנטית של רופא שיניים.
אני מכור לדיסטופיות. ולמרות שחשבתי שכבר התעייפתי מזה, נראה שמספיקה שאכטה קטנה כדי להחזיר אותי בבום לג'אנקי הגועלי שאני. בכל אופן, מזמן (אולי מאז "זמנים מופלאים" הנהדר שהוא כמו גירסת הנוער של הספר הזה) לא קראתי על אפוקליפסה יעילה כל כך, כמו זו שמתוארת בספר העגום והמצמרר הזה. בניגוד לכל מיני ספרי סוף-עולם שנזקקים לגיבורים גדולים או לסופים פתאומיים, רחוקים או על-טבעיים, פה מסופר על דיילת שנופלת בקסמיו של טייס אלמן וחתיך, קלישאה מארץ הקלישאות, ומתחתנת איתו באופטימיזם נאיבי, וכל זאת במקביל למין מגפונת רק-קצת מפחידה של מחלה בשם "שפעת פיניקס" שבתחילה לא משפיעה על חייהם כמעט בכלל. כי מה? מישהו מאיתנו שינה משהו מאורחות חייו כי יש התפרצות אבולה כמה אלפי קילומטרים מכאן? לא. אנחנו מעדיפים להאמין שאף ישראלי מניאק ותאב בצע לא הבריח איזה קוף קטן ונגוע לחנות חיות בגבעתיים. אבל תעזבו. המגפה הזאת גם היא קלישאה, והיא תופסת את הדיילת שלנו במצב שגם אם לא היתה מגיפה, החיים שלה היו הולכים ומתחרבנים ביי דה מינט. אסור ליפול לקלישאות, ועדיין, כולנו רבים אותו דבר, ונופלים אחד אחרי השני לאותם בורות שנמצאים מתחתינו לפחות אלף שנה, בצורה כזו או אחרת. אלא שבספר הזה המגיפה, כדרכן של מגיפות, מחדדת את הסיפור וכמו רוטב לפסטה שיושב על אש קטנה, מצמצמת בני אדם למקום האמיתי והפנימי ביותר שלהם. כל המסכות נמסות ומתקלפות, ומה שנשאר זה מה שאתה. ולא בטוח שאני רוצה לדעת איזה קקה יישאר ממני כשייקחו ממני את הספרים והביקורות ב"סימניה" ואצטרך לצוד ארנבות בגבעות פה מסביב ולהילחם במיליציות חמושות כדי לא להישאר בלי אוכל או דלק או מים. העניין המחריד הוא שזה אפילו לא ייטול ממני את הצורך להתמודד עם העניינים היומיומיים כמו איך לשמר את הזוגיות שלי או ללמד ארבעה ילדים על החיים כשאין בית ספר או אינטרנט ואיך לדאוג שאף אחד לא יתגלה כשהוא הולך לפשוט על סופרמרקט "רמת השחר" כדי לבזוז אותו בפעם המאה.
תעזבו, לא יהיה כלום. באמת. צריך לחסוך לפנסיה, ולשלם לביטוחי חיים עם מרכיב של חיסכון, ולאכול בריא, ולבחור במפלגות הנכונות, ולמחזר, ולהפריד אשפה, ולצפות באח הגדול, ולכתוב ביקורות בסימניה, ולקרוא ספרים אסקפיסטיים. אין סיבה לדאוג. הרי מתישהוא, אם כבר יגיע משהו, בעוד מאה, מאתיים שנה, גם ככה זה לא בשליטתי.
****”
