זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.
ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלו

יותר מהכל, הספר הזה מחזיר אותי לעידן אחר. בגילי כבר אפשר לדבר על עידנים כי זה זה נראה כל כך מזמן. הגננת שלנו (נעמי) הקריאה את הספר בשנות ה 70 בירושלים. למה אני קורא לזה עידן אחר? מכמה סיבות: ראשית מדובר בילדות שחלפה מזמן. שנית, זה ספר שמייצר תחושות נוסטלגיה לספרים שכבר אינם. ושלישית, ולא פחות חשוב, זה ספר על תקופה שלא הייתה בה אלימות (בספרים וגם כמעט לא בטלוויזיה. סתירה לפרצוף הייתה שיא האלימות...

הקריאה ב"הדבר" אינה קלה, קל וחומר כאשר אנו בוחרים בתרגומו של <mark>יונתן רטוש</mark>. המליצה שלו אינה נהירה לכל קורא, ובהחלט תיתפס היום כאנאכרוניסטית.

ובכל זאת, עבורי הקריאה בספר הסבה הנאה רבה. גם בשל עומקו של הספר, העושר האינטלקטואלי האצור בו, וגם בשל אותה מליצה שאני כל כך אוהב.

העלילה בספר נבנית בתחילה בחופזה, בתיאור דיי יבש, תמציתי, ויש בכך מן ההומור, הייתי אומר. באגביות סתמית מסופר על אותם עכברושים מ

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הר

להוציא, ומהר, מתוכנית הלימודים של כיתה י'. להכריח ילדים בני 15-16 לקרוא את היצירה המופלאה הזאת זו טעות גורלית. לרובם המוחלט אין מושג קלוש בפילוסופיה אקזיסנטציאליסטית, ולימודי ההיסטוריה על מלחמת העולם השניה גם ככה הוציאו להם את כל המיץ לדון בחירות האדם.

ואחר כך, כשינקפו השנים, לחשוף אותם לאט ובעדינות לספר היפה הזה, שמכיל בתוכו רבדים רבים כל כך, הגות שחודרת לפינות הכי קטנות של הנפש, ביקורת חברתית

אולי חשוב, מכונן, מהפכני וכו', אבל כתוב בצורה משמימה ויבשושית (והתרגום של <mark>יונתן רטוש</mark> ארכאי מדי! אינני יודעת אם השפה גבוהה-גבוהה גם במקור, אבל תרגום כזה ודאי לא תורם למידת הנגישות של הספר).
בלי דמויות שאפשר להתחבר אליהן, בלי מסר שעומד בפני עצמו ולא מצריך קריאה של "המיתוס של סיזיפוס", בלי פואנטה עלילתית - לא מצאתי ב"דֶבֶר" כמעט שום דבר מבחינה ספרותית גרידא. אולי הייתי אפילו נוטשת אותו, אלמלא לימודי

"הדבר" הוא ספר קשה לקריאה. יש בו תאורים פלסטיים של מחלת הדבר על כל שלביה האיומים מן התסמינים הראשונים ועד לגסיסה ביסורים, וזה כולל כמובן גם ילדים. בנוסף לכך תאורים מתסכלים של דחייה והתכחשות לממצאים הראשונים הן מצד האחראים בעירייה ועד לאזרחים מן השורה. ושכבר אי אפשר להתעלם והמחלה מתחילה להתפשט הפעולות המתבקשות נעשות קודם כל ובעיקר ע"י מתנדבים ואנשים שרואים את טובת הכלל כחלק מטובתם העצמית( בכל חברה

אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית - תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית.

מכירים את מכונות העשן האלה שמפיצות קסם על הבמה, והכל נדמה מופלא ומתוזמן? עד אמצע הספר

ספר חובה פרי עטו של וירטואז הכתיבה. ועדיף בתרגום הישן והטוב של <mark>יונתן רטוש</mark>.