“יותר מהכל, הספר הזה מחזיר אותי לעידן אחר. בגילי כבר אפשר לדבר על עידנים כי זה זה נראה כל כך מזמן. הגננת שלנו (נעמי) הקריאה את הספר בשנות ה 70 בירושלים. למה אני קורא לזה עידן אחר? מכמה סיבות: ראשית מדובר בילדות שחלפה מזמן. שנית, זה ספר שמייצר תחושות נוסטלגיה לספרים שכבר אינם. ושלישית, ולא פחות חשוב, זה ספר על תקופה שלא הייתה בה אלימות (בספרים וגם כמעט לא בטלוויזיה. סתירה לפרצוף הייתה שיא האלימות... היום עריפת ראש ודם זה עובר בשקט...).
הספר כ"כ תמים ונעדר אלימות. אני מאמין שאין צורך לתארו. על ידידות בין חיות (צפרדע, חולד, סמור...) , שיחות והרפתקאות שבתור ילד האמנתי לכל מילה. חיות טובות שנפגשות לארוחת בוקר וכוס תה ותאורי הנחל, וזה נצרב בזיכרון לתמיד. אח"כ בשנות ה 80, זכור לי כי הסיפור הפך לתסכית (מה שמכונה היום "הסכת") בתכנית "לבת ולבן ומי שמתעניין", עם קולו המכשף של מוטי ברקן, שסיפר אותו בחן ובליווי של קולות רקע. וזה היה ממש עדין ומלא יופי. אין יותר דברים כאלה היום. הקצב של הסיפור איטי ונעים וגם התרגום שהיה בשפה עברית גבוהה וישנה (אם אני לא טועה זה היה תרגום של יונתן רטוש אבל אל תתפשו אותי במילה) וגם השפה הייתה אז תמימה ונעימה לאוזן ואני מעדיף את התרגום הזה על החדשים שיצאו. בגלל הנוסטלגיה וכל הטוב שיש בספר הישן. אפילו הציורים שובי לב.
באמת שאין כמעט למצוא דברים יפים כאלה, וגם בגילי אני קורא אותו אחת לכמה שנים. כדאי להכיר אותו גם ובעיקר לילדים.
ציון 10”

“טוב, אני לא יודעת למה כתוב כאן בכותרת "מהדורת 1979", בעוד על הספר שאני קראתי כתוב שהוא ראה אור בשנת 1974, שזה אומר לפני כמעט ארבעים וארבע שנים וזה מרשים. כמו כן אני לא יודעת למה לא העלו את תמונת השער של הספר בגירסה הזאת, ולמה כל הסקירות על הספר הזה רלוונטיות לתרגומים המעודכנים ולא לזה הראשון שנוצר בידי משורר, כפי שראוי לספר הזה. אבל אלה תלונות קטנות ביחס לתלונה הגדולה שלי על האתר: למה בכל פעם שאני מנסה להיכנס פנימה הוא בקריסה?

אז מהתחלה: שלום חברים, אני יודעת שמזמן לא הייתי פה. מה שלומכם? מה נשמע? איך אתם? והמשפחה? אצלי הכל בסדר. חוץ מזה שעברתי דירה ונהרס לי האוטו, ואני מנסה להסתגל. אתם יודעים איך זה. בית חדש. הכיוונים של האור שונים. וגם האוורור אחר. והשעה שבה כדאי או לא לפתוח חלון כדי להכניס שמש ולא אבק. ואם נכנס אבק, גם הזווית שבה מטאטאים אותו השתנתה. וכך זה ממשיך, הארונות אחרים, והסידור בתוכם משתנה, וצריך לארגן מחדש כמה פעמים עד שמוצאים את המקום המתאים והנוח לכל החפצים. חברים ומכרים הגיבו על החלטת המעבר שלנו, בגיל ובמצב המשפחתי, וקראו לה "אמיצה". בכך הם התכוונו לומר בנימוס שזו החלטה טפשית ופזיזה. כי למה לעקור שורשים שהתקבעו במקום אחד, ולהזיז אותם למקום אחר. ומה היה רע בעצם.

אבל לא היה רע, וגם עכשיו די טוב. רק שמכל זה יוצא שאני לא ממש קוראת. אני יודעת שזה וידוי אפל במיוחד, כזה שהולך להעיף את האתר לקריסה נוספת. אבל אני מקווה שתאהבו אותי למרות הכל. איכשהו אני עסוקה מדי, או שלא מצאתי את הפינה הנכונה על הספה לישיבה נינוחה לקריאה. או שטרם רכשתי את הכורסה המתאימה עם מנורת הקריאה ההולמת. לא ברור איך ומדוע, אבל כמעט ולא יוצא לי לקרוא. ואם אני כבר לוקחת ספר ליד, זה רק כזה ישן, שכבר קראתי הרבה הרבה הרבה פעמים.

כמו הרוח בערבי הנחל. ודווקא בתרגום הישן עם החפרפר ומר תחש, כי חפרפרת ונמייה היו נקביות מדי, והספר הזה הוא כמעט כולו מעלות הרווקות הגברית, וחלילה שתהיה דמות שאפילו שמה רומז שהיא אולי נקבה. חוץ מהכובסת המורגלת בהטרדות ותקיפות מיניות מצד שאר גיבורי הספר הגברים, וחוץ מעוד דמות ממולחת למדי, נהגת האסדה. חוץ משתיים אלה, הספר הוא גברי. והוא גם שיר הלל לבית. בתחילתו אנחנו פוגשים בחפרפר המואס בניקיון האביב ונוטש את מחילתו לטובת חיי נופש ופשטות ואחר כך נפגוש בעכברוש הכמה לנדודים דרומה וצפונה, שלא לדבר על הקרפד ההרפתקן. אבל כל זה לא באמת. באמת הספר עוסק במגרדי פתח ובמזווים, בכלי אוכל ובארוחות שמכינים בהם, במצעים ובאיבוקים מתחת למיטה. את הנדודים מרגישים טיפה, בתיאורי הנוף א-לה-גבעת ווטרשיפ, ובגיחות של הגיבורים לשם או לכאן, רק כדי לגלות שבית שהזניחו אותו מריח מאבק, וגם אין מה לתת לעכברים שמבקשים טריק-או-טריט או איך שלא קוראים לזה במחוזות הללו של אנגליה. קצת לא ברור היחס בין החיות לבני האדם. החיות מתנהלות כמו בני אדם, מתלבשות כמו בני אדם, ומתנהגות כבני אדם, וגם מדברות עם בני האדם ועושות איתם עסקים. הן גם מקימות בתים מלאי רהיטים וחפצים, אם כי במקומות שאנשים לא היו בוחרים לעשות זאת, כמו במחילות או על גדות נהר. אבל חוסר הקוהרנטיות הזאת, כמו גם העדרו של חוט עלילה ברור שמקשר בין כל הסיפורים השונים לא מפריע לקסם.”

“אוי ואבוי, איזה ספר מקסים.
כשתקראו בו תבינו למה.
אלא שאליה וקוץ בה. כדי לספוג את משמעות המשפטים הארוכים, דרושה סבלנות שאינה תואמת את הקופצנות התזזיתית של תמונות הטלוויזיה. כדי להתחבר לאופיים העמוק של הנפשות הפועלות, נדרש להכיר לכל הפחות במקצת את, את אופיים של בעלי החיים הקטנים, נברן, חפרפר, קרפד, לוטרה, עכברוני שדה ועוד, שהם למעשה הנפשות הפועלות בספר זה, כדי להבין את כמיהת המרחבים חסרת הגבולות, נדרש להיכנס לנחל הצר, להשתכשך במימיו ולהריח את עשבי הנחל הצרים עליך מכל כיוון וכדי לזהות את התמורות החברתיות שמתאר הספר, נדרש מעשה, שכמעט נחשב למעשה מגונה בימים טרופים אלו – צריך לחשוב.
ואם תעמדו בשלושת התנאים הללו: סבלנות, הכרה של בעלי חיים שכמונו וצפי בתמורות חברתיות, תמצאו כמוני שזהו ספר מקסים, משובב נפש ורווי בהומור דק, עבה וסמוי. אותי באופן אישי הדהים לגלות עד כמה השינויים החברתיים המתרחשים בארץ ובעולם, גם אם הם שונים במראה החיצוני שלהם, הם כל כך דומים במהותם הפנימית, וכל כך דומה התמורה האישית, שעושה השינוי הסביבתי על בני האדם.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה.”