אני חושבת שחלק מהמהות של הסיפורים הבודדים שקאמי הספיק לכתוב זוהי הכניסה המסיבית לאווירה,כשם שהיא מוצגת ברומן. בין אם זה ניכור או שיממון,זה עובד טוב.
*בכל אופן, סתם לציון הכללי, 'המיתוס של סיזיפוס', מציג בעיקר את האבסורד של האדם כבודד וכחלק מקבוצה של בודדים(יותר מתאים לנובלה 'הזר'), ואילו ספר פילוסופיה אחר שלו,'האדם המורד', עוסק בחיבור של בני האדם כקבוצה לאבסורד ובמרד שנוצר. על המרד מדבר קאמי בספרו 'הדבר'.
אגב,למדת כבר את הרומן? או שרק סיימת לקרוא אותו?

היי הרדוף קשה לי להסכים עם הביקורת. אולי הדֶבר כתוב בלי פאתוס רב (שייתכן שבא לתאר את 'הבנאליות של הרוע' כלשונה של ארנדט), אבל להגיד שהוא יבש? בלי פואנטה עלילתית? נטול תוכן ספרותי? הרי אפשר לדבר ולכתוב על הדֶבר ועל משמעויותיו כל כך הרבה. על קוטאר הדמות שעושה חיל בעיתות מצוקה ומנצלת את סבלם של האנשים כדי לפרוח. ומנגד טארו שנלחם בדבר ומנסה להיות אדם קדוש ומוסרי בזמנים קשים. אפשר לחשוב למה קאמי החליט להמית את שניהם בסופו של דבר. על פנלו איש הדת האדוק ועל התמורות שחלות בו אל מול ההתמודדות עם הרוע הבלתי מוסבר. על גראן האנושי והלא יוצלח שמנסה כל חייו לכתוב משפט אחד מושלם, ולבסוף מבריא מהדבר, ועל העיתונאי ראמבר שמנסה לברוח מהדבר כדי להיפגש עם אהובתו. וכמובן על רייה הרופא שמסרב לתת לרוע משמעות מטפיזית, ובוחר להילחם בו בסיזיפיות על אף הכשלונות כי זה לדעתו המשמעות של להיות אדם.
אפשר לדבר על זה שהדבר מתחיל באפריל - דווקא באביב, ונמשך שנה שלימה, עד סוף החורף, ולא פוסח על אף עונה מעונות השנה, ועוד ועוד.
בכל אופן אני מאוד אהבתי, אבל כנראה שזה עניין של טעם.