למי מאיתנו לא היו רגעים בחיים אותם הוא היה מוחק, לו רק אפשר היה? רגעים מביכים-בדיעבד בהם עשינו שגיאות מטופשות, היינו חסרי-רגישות, נסחפנו אחרי רגשות עזים והצטערנו אחר-כך, פגענו, ביצענו עוולות, היינו קצת מנוולים אפילו שאולי חשבנו שהצדק איתנו? רגעים אשר, לו היו נחשפים כעת בפני כל (ובפרט בפנינו אנו, שהרי השתנינו מאז והדחקנו חלק מרגעים אלו), היו סודקים את שריון הדימוי-העצמי שלנו בפני אחרים ובפני עצמנו.

****


לפני כמה שנים נסעתי לבדי לחופשה באיים הקנריים. ניסיתי לשווא להימלט מגעגועיי למי ששברה את לבי כמה חודשים לפני כן, ונסיעה לאי טרופי נראתה כמו רעיון טוב.

אז לא. היא לא היתה רעיון טוב, מסתבר. הימים לא עברו, הזמן לא זז, גרמנית וספרדית עטפו אותי בבליל ההברות המעצבן שלהן, ודימיתי לראות את זו שעזבה אותי בכל בחורה שחלפה לידי. אוכל גרוע ותיירים שמנים ואדמדמים ששטפו את טנריף לא הקלו על מצוקתי, ו

הספר החדש של הסופר האמריקאי ג'ונתן פראנזן הוא ללא ספק ספר מופת.
הכתיבה של הסופר מספרת את סיפורה של משפחה אמריקאית ערב חג המולד ב1971.
לכל אחד מבני משפחת הילדברנט יש סיפור אישי משלו וכל אחד מתפרק לרסיסים.
האב אשר עובד ככומר בשיקגו מגלה בתוך תוכו רצונות רבים המתנגשים עם רצונותיה של אשתו. הוא עובד קשה ונושא באחריות רבה ומגלה משיכה מינית עזה למספר נשים. אשתו מסתירה ממנו עבר מסעיר הכולל אשפוז במחל

ביום קיץ חם ומנומנם ב 1935, קורים בבית כפרי של משפחה אנגלית אמידה מספר ארועים, שישנו לנצח את חייהן של חלק מהמשתתפים. ילדה שיש לה "כישרון למלים" מנסה לארגן את הבלגן של ההתבגרות ולהחזירו לסדר המאוזן של הילדות. שני צעירים מבינים פתאום משהו שלא הבינו קודם, ומעשה משובה הופך ליד הגורל. כל זה מלווה בתאור דקדקני של דמויות המשנה, תאור המקים לחיים לא רק את האנשים אלא את כל מרקם החיים העוטף אותם.

הספר מחו

קרה לכם פעם שאתם מתחילים לקרוא ספר, והקריאה לא קולחת, בלשון המעטה. אתם ממשיכים לקרוא כי לא יפה לעזוב באמצע, וממש כשאתם אומרים לעצמכם "די, זהו, נמאס" ומחליטים לזנוח את הספר, הוא מתחיל להשתפר, ומכאן ואילך הוא מתחיל לעלות ולהאמיר לגבהים חדשים, עד שבסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם מרותקים ונשבים לחלוטין בקסמו של הספר. ואז, בסופו של דבר, כשאתם מסיימים אותו בהתפעלות גדולה, אתם משחררים אנחת רווחה ומודים

הילד שחלם לחקור את האדם הקדמון

יש ילדים שרוצים להיות כבאים, ויש שרוצים להיות רופאים ... אלי ולד חלם בילדתו להיות חוקר האדם הקדמון.

כילד הוא חבר לארכיאולוגים בכדי לחשוף צפונות תרבויות עתיקות. בגיל שש עשרה, הוא כבר כתב מחקר על תגליותיו. היה ברור שהילד הזה ייקח את חלמו הכי רחוק שאפשר, כשליחות מדעית.

לאחר שירות צבאי, יצא אלי לטיול הגדול, לפפואה ניו גיניאה, בעקבות שבטים שעדיין משמרים אורח ח

"מי בנה את נוא-אמון עם שבעת שעריה?
בספרים נכתבו שמות מלכים.
כלום המלכים עמסו את משא האבנים?"

זו אחת השאלות שמעלה ברטולד ברכט בשירו "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה".

שאלה זו ואחרות, המוצגות בשיר היפה, מוצדקות, אבל ברכט "מדלג" על חוליה חיונית בשרשרת הביצוע והיא המנגנון שהוציא אל הפועל את רצונותיהם/גחמותיהם/מדיניותם של השליטים השונים. זהו השירות הציבורי נטול האג'נדה הפוליטית, במדינות מתוקנות.

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד

מה תפקידם של הורים בתא משפחתי? מהו הורה טוב? מה מבדיל בין הורה טוב להורה לא מתפקד או בעל תפקיד לקוי? מי קובע מהי משפחה מאושרת או מתפקדת כשורה או משפחה אידיאלית? האם יש לכך קריטריונים מסויימים או מוסכמות חברתיות? לפי מה אנו שופטים משפחה מסוימת כנהדרת תומכת מאושרת ואחרת ככושלת?
כשקראתי את הספר של קתרין הריסון "הנשיקה" לא הפסקתי לשאול עצמי את השאלות האלו ויתרה מכך ירד עליי דכדוך ועצב עמוק
למקרא סיפ