“עד כמה רחוק נוכל לרוץ ?
לפני מספר ימים קבלתי טלפון מפתיע, על הקו היה ידיד ותיק שבקש ממני בקשה לא שגרתית. רץ איך אתה יכול לעזור לחבר מטירה, (עיר ערבית ליד כפר סבא), שבנותיו בקשו להירשם למרוץ כפר סבא, למקצה התחרותי, אך איחרו את המועד האחרון להרשמה. השבתי לו, אני כבר לא קשור למרוץ, אלא רק כמי שרץ בו בלבד, אבל הפניתי אותו לידידה משותפת האחראית על הרישום. סופו של דבר, הבנות הרשומות, לבטח יחלפו על פני בין מאות הרצים במרוץ. העובדה שהן רצות מרגשת אותי, מכך שריצתן מבטאת לכאורה חיבור בין שתי תרבויות שונות, אך למעשה, יש לנו הרבה מהמשותף, כמו הרצון לחוות את החופש ואת היכולת להגיע רחוק, באמצעות הריצה.
לפני שנים לא רבות, שיחת טלפון כזאת, כלל לא הייתה אפשרית, בנות ערביות מעטות, שלקחו חלק במרוצים, עשו זאת דרך בתי הספר ועוררו מחלוקת קשה. מי שפרץ את הדרך, לבנות בדואיות שהחלו לרוץ במרוצים תחרותיים, חלקן יחפות, היה ידיד שלי, אנטוניו מהגליל המערבי, שהחל לאמן קבוצת נערות מהכפר ערב אל עראמשה, השוכן בגבול לבנון, כדי לקרב בין תרבויות ולהעצים את הבנות מהמגזר הבדואי. פרויקט מרגש ומעורר השראה.
קראתי על הספר, אל תאמרי לי שאת פוחדת, של ג'וּזֵפֶּה קָטוֹצֵלָה, שהגיבורה שלו מבוססת על דמות אמתית, נערה מהעולם השלישי, שראתה בריצה הזדמנות לשינוי חיים, ובקשתי לקרוא בו, כסיפור של מימוש חלום כנגד כל הסיכויים, ולעובדה שהריצה מעניקה השראה ואומץ להעז, להתגבר על פחדים, בכדי " להצמיח כנפיים" ולהגיע למקומות חדשים, שרק אתמול היו בלתי אפשריים.
סמיה יוסוף עומר, היא ילדה שנולדה במוגדישו, בירת סומליה, השקועה בעוני ושסועת קרבות בין כנופיות אסלאמיות קיצונית. סמיה התגוררה עם עלי חבר ילדותה, בבית אחד, קטנטן ומט ליפול, בו גרו שתי משפחות בצפיפות נוראית, באחד מהאזורים העניים ביותר במוגדישו.
הסיפור של סמיה, מסופר בקולה, בהתחלה זה קול ילדה בת שמונה, המבקשת ילדות נורמלית, במקום בו המוות והעוני הם לחם חוקם של בוגרים וילדים, הנקלעים למערבולת מלחמת האזרחים, בה חלקם של חברי הכנופיות הם ילדים מסוממים המחוללים זוועות. קולה של סמיה הוא קולה של אפריקה המדממת. למרות הייאוש קיימות גם תקוות ורגעי אנושיות, של אביה איש פשוט, המעודד אותה לחופש ולאומץ לב, ואחותה אתה היא חולקת מזרן, ששרה לה לפני השינה.
סמיה חוננה במתת אלוהים, גוף רזה ומהיר שנועד לריצה, ותשוקה גדולה, לרוץ בכדי להרגיש חופשיה, ולממש חלום להיות אתלטית אולימפית בגיל 17. אני שחלמתי פעם להיות רץ אולימפי והתרסקתי, כל כך הזדהיתי עם החלום של סמיה, שרצה בלילות, ומנצחת את כל הבנים בתחרות בעיירה שלה, ולרגליה נעלי טניס דקות ובלויות, שכל אבן עליה היא דורכת, מורגשת בכף רגלה.
האם הארץ הכופה על נשים בורקה, תאפשר לנערה להיות אתלטית, במקום שאין בו מאמנים ולא ציוד, וקיים בה מסלול ריצה מצולק מקרבות, המלא בחורים ומשמש מחנה ללוחמים?
חלומה של סמיה, מקבל פנים וממשות, כשיום אחד היא מצאה גזר עיתון ישן, בו הייתה כתבה על מו פארח, יליד מוגדישו, בן לאב יליד בריטניה ולאם סומלית, המייצג את בריטניה כרץ, מי שניצח בשתי אולימפיאדות, (לונדון 2012, ריו דה ז'ניירו 2016) בריצת 5,000 מטר, ו - 10,000מטר, מי שמנצח בסיום מהיר ומעורר השראה. סמיה מדביקה את תמונתו מהעיתון באמצעות רוק, לקיר מעל למיטתה. פארח הופך עבורה למושא לתקווה, לאייקון רוחני. כפי שאני הדבקתי בנעורי מעל למיטתי את תמונת לאסה וירן הפיני, שהייה פעמיים אלוף אולימפי ב- 5,000 מטר, ו- 10,000מטר, באולימפיאדות, מינכן ומונטריאול. ולכן זעקתי תוך כדי קריאת הספר, סמיה רוצי, רוצי... וכול כך רציתי שתעמוד על דוכן המנצחים האולימפי.
עלי חברה בן השמונה של סמיה, שלא ידע לקרוא הפך למאמנה, אבל לזכותו יאמר שהוא שותף לחלומה, אומנם בכך האגדה מועצמת, אבל מצד שני מדובר בתחום שבו טובי המדענים והמאמנים המקצועיים, מרכבים תכניות אימונים לאתלטים אולימפיים. בהשוואה אליהם, האימונים של עלי, הם משחק ילדים נאיבי, מעורר חיוך, כמו הקטע שבו הוא מסיע את סמיה במריצה לתחרות הראשונה בעיר, בכדי שלא תתעייף, ממש נסיכת שבא.
משהו לא מסתדר לגבי הערצה של סמיה לפארח, ב- 1999 הוא לא היה רץ ידוע, ומכאן מתחילות התהיות לגבי אמינות הספר, והאשליה שהספר נוטע בקוראיו, שלסמיה היה פוטנציאל אולימפי. התוצאות שלה בתחרות ארצית ראשונה, למרות שהגיעה ראשונה, היו עלובות, אפילו בקנה מידה ישראלי. החיסרון השני של הספר הוא האג'נדה הפוליטית של ג’וזפה קטוצלה, אותה הוא שותל בסמיה הילדה, על חופש ושחרור נשים מוסלמיות, ובאביה שמייחס לה יעוד כמי שתנהיג את המאבק הנשי בסומליה. בכך הספר עונה על צורך אירופי, למרק את מצפונו כלפי בעיית הפליטים האפריקאים, בעיה שקורעת את אירופה בוויכוח מר בין מצפון לפוליטיקה צינית.
כשהבטתי לצילום של סמיה הרצה בתחרות, בפנייה המיוסרות, הרגשתי את עוצמת הכאב בחייה.
החשיבות של הספר הזה, הכתוב היטב, ושיש בו דימויי ריצה יפים, היא בעובדה שבאמצעות סיפור אנושי אחד, על ילדה שחלמה להיות רצה, אנחנו נחשפים לזוועות הילדים הנקלעים לזירות מלחמות, ולנשים הנופלות קורבן לכפיה דתית, לפליטים הנמלטים מאזורי קרבות, חוצים את מדבר סהרה, ועוברים גיהינום בניסיון להשיג חיים טובים יותר. המציאות לא פעם מדכאת, באופן בו היא גוברת על החלומות. לספר הזה, למרות חסרונותיו, יש סיום מאוד לא צפוי, שהופך אתו למשהו שונה ומטלטל.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תמונה אחת של סמיה הרצה - שווה אלף מילים.
http://4.bp.blogspot.com/-XB9E-Ve1Z4w/Uvdo0K5LmaI/AAAAAAAAlko/JPHgzc-9uNc/s1600/82454825.jpg”
