ביקורת ספרותית על הקונפורמיסט מאת אלברטו מורביה
ספר טוב

---

"מי בנה את נוא-אמון עם שבעת שעריה?
בספרים נכתבו שמות מלכים.
כלום המלכים עמסו את משא האבנים?"

זו אחת השאלות שמעלה ברטולד ברכט בשירו "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה".

שאלה זו ואחרות, המוצגות בשיר היפה, מוצדקות, אבל ברכט "מדלג" על חוליה חיונית בשרשרת הביצוע והיא המנגנון שהוציא אל הפועל את רצונותיהם/גחמותיהם/מדיניותם של השליטים השונים. זהו השירות הציבורי נטול האג'נדה הפוליטית, במדינות מתוקנות. אותו שירות שבו הסדרות "כן אדוני השר" ו"כן אדוני ראש הממשלה" מטפלות באופן מבריק. זו אותה בירוקרטיה חורשת מזימות, לכאורה, בה מקננת ה-DEEP STATE, הידועה לשמצה, זו החורשת מזימות להפיל ראש ממשלה/נשיא מכהן כפי שטוענים מנהיגי מדינות מסוימות במזרח התיכון. זהו אותו מנגנון משומן היטב שביצע את המדיניות של שליטים אוטוקרטים דוגמת סטאלין ומוסוליני.

ספרו של מורביה, באמצעות ניתוח פסיכולוגי של אחד מברגי מכונה משומנת זו, בוחן, בין השאר, את הסימביוזה בין הפקידים המרכיבים את הבירוקרטיה לבין המנגנון והאידיאולוגיה שהוא משרת. בעיני, זו הנקודה החשובה ביותר בספר זה. הארגון תלוי בציות היחיד, אבל היחיד, מונע על ידי דחף להיות אחד מהשורה, מוצא את מבוקשו ואת זהותו בארגון, ובכך הוא מפתח תלות בארגון זה. מפלתו של הארגון/המדינה/המשטר תביא באופן בלתי נמנע לאובדן עולמו הנוח של הקונפורמיסט ולכן ילחם למענו עד הרגע האחרון.

הסיפור עוקב אחר תחנות בחייו של הדוקטור מרצ'לו קלריצ'י. במהלך תקופה הראשונה, מרצ'לו הנער, שניחן ביופי נשי, מושם ללעג וקלס על ידי חבריו וכן מוטרד מינית על ידי אדם בוגר. הדבר השני המשפיע על חייו בהמשך הוא הנטיה לאלימות כלפי חסרי ישע, במקרה זה פרחים ולטאות קטנות. ההבדל בינו לבין ילדים אחרים שחוטאים בכך הוא שחשוב לו לקבל לגיטימציה ש"כך עושים כולם" ושהוא חלק מאותו המון גדול.

במהלך התקופה השניה, הפעם כאדם בוגר, מרצ'לו חותר במרץ להיות חלק מאותו המון חסר פנים. אבל משהמון זה לובש פנים של בודדים התמונה משתנה: "בתחושה חדה של שאט-נפש הסתכל בגניבה בכל האנשים האלה. כך קרה תמיד: הוא חשב שהוא נורמאלי, כמו כולם, כשמצייר לו במחשבתו את ההמון באופן מופשט, כמו צבא גדול והחלטי, מאוחד באותם רגשות, באותם רעיונות, באותן מטרות, שנעים להשתייך אליו. אבל משהגיחו מההמון הזה אנשים יחידים, התנפצה אשליית הנורמאליות לנוכח הגיוון, והוא לא הכיר את עצמו כלל ביניהם והרגיש סלידה וניתוק כאחד. מה משותף לו ולשלושת האנשים המרושעים וההמוניים, לו ולפרוצה הזאת. לו ולזקן המופלג הזה...?".

מוראביה מציג את גיבורו כמי שחותר ללא לאות לאותה קונפורמיות אולטימטיבית. מאמץ זה מקיף את כל תחומי החיים: השתתפות בטקסים דתיים בהם אינו מאמין, בחירת בת-זוג ממוצעת, עיצוב הבית באופן אסתטי דוחה והמוני, ומעל לכל הזדהות מוחלטת עם המטלות המוטלות עליו מטעם המדינה: "עם החיבה הסלחנית הצלולה שרחש לג'וליה הרגיש מרצ'לו, בפעם הראשונה כמעט רחמים. הוא הבין שעדיין לא מאוחר להתחרט, ובמקום לבלות את ירח הדבש בפריז, שם עליו לבצע את המשימה (חיסול אדם המוכר לו היטב מהעבר – ד.ס.) להחליט לנסוע למקום אחר. אחר כך יאמר במינסטריון שהוא מסרב לבצע את המשימה. אבל בו בזמן הבין שאין זה אפשרי. המשימה הזאת היא אולי הצעד הנחוש ביותר, המסוכן ביותר והמכריע ביותר בדרך אל נורמאליות גמורה; כמוהו כצעדים אחרים באותו כיוון, אבל פחות חשובים לדעתו – הנישואים לג'וליה, קבלת הפנים, הטקסים הדתיים, הווידוי, אכילת לחם הקודש".

על הספקטרום בין הפרט לבין הממשל, מורביה עוסק בעיקר בפרט, אבל צילו הארוך של הממשל נוכח לכל אורך העלילה ומשפיע על ההחלטות המכריעות והבחירות המוסריות שעליו לקבל.
הניתוחים הפסיכולוגיים של מורביה מרתקים ואיכותיים, אך לעיתים לוקים באריכות יתרה ובחזרות מיותרות. עם זאת, מוראביה הצליח לשלב סיפור חיים מרתק עם ניתוח מבריק, לעיתים, של הדמות המרכזית ודרכה להאיר תקופה חשוכה בהסטוריה האיטלקית. גם התיאורים של הארגון אליו משתייך הגיבור יוצרים אווירה מיוחדת וקפקאית לעיתים.

השורה התחתונה: מרתק, מעמיק ומומלץ מאד, רלבנטי גם לימינו אנו.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על הקונפורמיסט