ידעתי שאני צריכה להפסיק לקרוא כבר ברגע כשהגעתי לעמוד ארבע לכל היותר, וקראתי על החולצה הוורודה של אליינה, עם מכנסי הפשתן התואמות, מה שמעורב בתיאור על השיער הזהוב והמשיי, הפנים היפות והגוף החטוב להחריד שלה.
אז למה המשכתי לקרוא?
כי אני חתיכת מטומטמת!! לעזאזל!! טיפשה!!!

תתרחקו מהספר הזה. פשוט תתרחקו ממנו. הוא בזבוז של עצים, חמצן, כוח אנוש, וכסף. הוא לא שווה שום שקל ושום אגורה ואני יותר ממאושרת מה

בגילי "המתקדם" ולאור "עברי -הספרותי" בקריאת "קילומטראזים" של ספרים ,נדיר שאני מתוודעת לספר שעושה לי "רוח -פרצים" בראש ,במחשבות ונשמה. והכי מוזר ולא צפוי שזה יקרה מצדו של ספר ביוגרפיה על מדען בפיזיקה. אני ומדעים מדויקים כמו שמן ומים -לא מתחברים ולא מובנים על ידי מקדמה -דנא,מה -לעשות כל אחד ומגרעותיו הוא. קריאת ספר נמשכה שבועיים שזה הרבה זמן מבחינת ההספק הרגיל שלי, אבל, הקריאה בספר הזה הייתה כל -כ

הי, אני בלה. בכללי אני חסרת תחביבים וחסרת אופי ואני משעממת את עצמי רוב הזמן. עיקר העיסוקים שלי הוא בהייה באוויר ולצחוק על אבא שלי שלא יודע לבשל, תוך הפרת כמה שיותר דברים שהוא ביקש ממני לא לעשות.
רציתי לספר לכם על משהו שקרה לאחרונה בבית הספר שלי.
נכנסה לפה איזו משפחה מוזרה, קאלן. הם כולם לבנים כמו קיר וזה ממש קריפי. אני חושבת שהם ערפדים.
קיצר, אז הקטן שלהם, אדוארד, היה לו איזה קטע עם שתי בנות מ

עשיתי טעות.
כולנו טועים לפעמים, נכון?
לטעות זה אנושי.

החלטתי החופש לחרוג מהרגלי הקריאה הרגילים שלי, ולקחת מהספריה אך ורק ספרים שבדרך כלל לא הייתי נוגע בהם עם מקל.
רוצים דוגמאות?
"עשרה קילו קוקאין", "הזמן הצהוב", "מרוצי העקרב", "ילדי החירות", "עוד לא", "ללכת בדרכך" ומה לא.
(כולם עד אחד, אגב, מחזקים את אמוני בטעם הספרותי שלי.)
דמדומים מככב ברשימה הזאת בערך מאז צאתו לאור בעברית.
למה?
כי ע

היתה איזו תקופה בחיים שלי שבה נזקקתי (לדעת הוריי) לטיפול פסיכולוגי. הפגישות נערכו אחת לשבוע בימי חמישי בשעה שבע בערב.
אני זוכר עדיין את אותו מסדרון דומם ואת ההרגשה שכאילו אני היחיד שנמצא במקום. אני זוכר את המזכירה שכל הזמן רק ישבה ותקתקה במחשב מאחורי דלפק זכוכית ואני גם זוכר את הרגע שבו הפסיכולוג בכבודו ובעצמו פתח את דלת חדרו וקרא לי להכנס.
הרושם הראשוני שלי ממנו היה דווקא חיובי: הוא היה אדם נו

הספר הזה הינו ספרה השני שאני קוראת של ימית ארמבריסטר, והוא שונה מאוד מ"אישה מרוקאית אחת" שלדעתי היה ספר מקסים, שליווה אותי כמה ימים.

בספר הנוכחי ימית בחרה לכתוב רומן, על רקע מקראי שמאורעותיו גורמים לאצבעות להתגלגל לגוגל.

בפתח דבר הסופרת הרהרת בשאלה "מה חשב אלוהים שנתן לנו את עשרת הדברות".

האם המצוות "עשה" ו"אל תעשה" ירפאו את היצר הרע מבני האנוש?

האם העונשים שהוטלו מנעו מבני ישראל של

לפניכם שלושה מקרים שבהם נתקלתי בחיי.
לכל המקרים יש מכנה משותף אחד, נסו לגלות מהו המכנה המשותף:

---
מקרה מספר 1


בשנה שעברה, היינו צריכים לעשות סרט בהיסטוריה על נושא מהמהפכה הצרפתית והתחלקנו בקבוצות.
מטעם שיקולים אישיים, עשיתי עבודה בכתב על ניפוליאון במקום הסרט, כך שבמהלך השיעורים עזרתי לילדים בכיתה להכין דברים ולעזור להם בכתיבת תסריט.
יום אחד, פניתי לקבוצת תלמידים אחת. הסתכלתי על התסריט

אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג הספרים שאני חיה בשבילם. הספר הזה הוא המיצוי של היופי שבפשטות; ילדותי, לא עמוק מידי, וכתוב נהדר.
זה לא שאין ספרים טובים יותר מ”בית הספר לטוב ולרע”. ספרים עמוקים ומיוחדים הרבה יותר ממנו מסתובבים שם בחוץ, ועדיין, אני שמחה שיש לי את הספר הזה בבית.

(וכן, אני חיה בשביל הרבה דברים אחרים; חלומות, תקוות, אנימות ובחורים ובחורות ממזרח אסיה שרוקדים להם על במות [האחרון בעיקר], א

ל.ג' סמית עושה את זה שוב...
עם דמויות מפגרות יותר, עלילה שטחית יותר, ורומן לא אמין בשיט, היא מוכיחה את עצמה כאחת מסופרות הנוער הגרועות בעולם.
אלינה ה-"הו, וואוו, מושלמת, מדהימה, ממגנטת מבטים" חוזרת אלינו עם התנהגות יותר מפגרת, התאהבות יותר קיטשית, ומעוררת הקאה כהרגלה.
סטיפן ה- "הו, וואו, איזה מוזר, או מי גאד, הוא כזה אלוהי!" ממשיך להיות הערפד העלוב בתולדות הספרות, וכך נולד הספר הגרוע בעולם, עוד