“לביטוי "ביתי הוא מבצרי" יש משמעות חיובית, אבל כאן הוא מקבל תפנית חדה ואפלה. לפנינו בית חדשני שנשלט כולו על ידי מערכת חיישנים מתוחכמת, בית שמהווה יצירת מופת אדריכלית מאבן בהירה וזכוכית מלוטשת, אבל תוכנן על ידי אדריכל מטורלל שכופה על דייריו חוקים נוקשים ואיסורים מוזרים ומעביר להם מבחנים פסיכולוגיים טרם כניסתם למגורים ואף במהלך שהייתם בבית. בית רגיל מושפע מאופיו של האדם שמתגורר בו ומשקף את אישיותו, א”

“אתמול בלילה, מיד כשסיימתי את קריאת הספר, קיבלתי שיחת טלפון מחו"ל, על צג השיחה המזוהה היה המספר הזה 0014 או משהו כזה. "אפרתי?, מדבר ג'ון ורדון, איך היה הספר? את מתכוונת לכתוב עליו בסימניה?" אם לא ששכבתי במיטה (התנוחה החביבה עלי בזמן קריאת ספר) הייתי נופלת מהכיסא, כמו שאומרים. "מי אמרת שאתה?" "ג'ון ורדון, הסופר של תנו לשד לישון, הייתי מעוניין לדעת מה דעתך על הספר שלי." "שמע אדוני, לא ברור לי מ”

“דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. אני נוהגת לקרוא לפני השינה. כשהתעוררתי בבוקר, אחרי ערב של קריאה ממושכת עד שנעצמו עיני, קמתי עם זיכרון מוזר שלא הצלחתי למקם, ובו מעין סצנות מפרק בסדרת טלויזיה או סרט כלשהו על בני משפחה אמריקאים. ממש ראיתי אותם לנגד עיני ושמעתי את קולותיהם אבל עברו כמה רגעים טובים עד שקלטתי שהאנשים שאני רואה בדימיוני הם וולטר, פטי, ריצ'ארד, ג'סיקה, ג'ואי וקוני –”

“# רק כשקראתי את "דבר המחברת ותודות", בסוף הספר, בו כתבה סיימון "לא רציתי לשנות את ההיסטוריה" הבנתי שזה בדיוק מה שהיא רצתה. לתת סיפור חדש לאנשים שהחיים התאכזרו אליהם. היא משתמשת בחופש היצירה של הסופר כדי לעשות את זה. הספר מעניין, אך אין יקום בו הסיפור הזה יכול היה להתרחש, פרט למוחה של סיימון בעלת הכוונות הטובות. נושא הספר הוא אנשים פגומים. מפגרים, חירשים, או מוזרים למראה. כל מה שלא עבר את בקרת”

“לביטוי "ביתי הוא מבצרי" יש משמעות חיובית, אבל כאן הוא מקבל תפנית חדה ואפלה. לפנינו בית חדשני שנשלט כולו על ידי מערכת חיישנים מתוחכמת, בית שמהווה יצירת מופת אדריכלית מאבן בהירה וזכוכית מלוטשת, אבל תוכנן על ידי אדריכל מטורלל שכופה על דייריו חוקים נוקשים ואיסורים מוזרים ומעביר להם מבחנים פסיכולוגיים טרם כניסתם למגורים ואף במהלך שהייתם בבית. בית רגיל מושפע מאופיו של האדם שמתגורר בו ומשקף את אישיותו, א”

“אתמול בלילה, מיד כשסיימתי את קריאת הספר, קיבלתי שיחת טלפון מחו"ל, על צג השיחה המזוהה היה המספר הזה 0014 או משהו כזה. "אפרתי?, מדבר ג'ון ורדון, איך היה הספר? את מתכוונת לכתוב עליו בסימניה?" אם לא ששכבתי במיטה (התנוחה החביבה עלי בזמן קריאת ספר) הייתי נופלת מהכיסא, כמו שאומרים. "מי אמרת שאתה?" "ג'ון ורדון, הסופר של תנו לשד לישון, הייתי מעוניין לדעת מה דעתך על הספר שלי." "שמע אדוני, לא ברור לי מ”

“דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. אני נוהגת לקרוא לפני השינה. כשהתעוררתי בבוקר, אחרי ערב של קריאה ממושכת עד שנעצמו עיני, קמתי עם זיכרון מוזר שלא הצלחתי למקם, ובו מעין סצנות מפרק בסדרת טלויזיה או סרט כלשהו על בני משפחה אמריקאים. ממש ראיתי אותם לנגד עיני ושמעתי את קולותיהם אבל עברו כמה רגעים טובים עד שקלטתי שהאנשים שאני רואה בדימיוני הם וולטר, פטי, ריצ'ארד, ג'סיקה, ג'ואי וקוני –”

“# רק כשקראתי את "דבר המחברת ותודות", בסוף הספר, בו כתבה סיימון "לא רציתי לשנות את ההיסטוריה" הבנתי שזה בדיוק מה שהיא רצתה. לתת סיפור חדש לאנשים שהחיים התאכזרו אליהם. היא משתמשת בחופש היצירה של הסופר כדי לעשות את זה. הספר מעניין, אך אין יקום בו הסיפור הזה יכול היה להתרחש, פרט למוחה של סיימון בעלת הכוונות הטובות. נושא הספר הוא אנשים פגומים. מפגרים, חירשים, או מוזרים למראה. כל מה שלא עבר את בקרת”