“כלתי היקרה, המודעת לחיבתי העזה למצעים יפים, אמרה לי פעם את המשפט האלמותי: "ציפיות יש רק על כריות". מיד צירפתי למשפט הזה את המשפט המיושן, אך אקטואלי: "כגודל הציפייה כן גודל האכזבה", הנחתי את שני המשפטים, זה בצד זה, על מדף הציפיות המקופלות באופן מוקפד על המדף בארון חדר השינה שלי, והפנמתי את העובדה, כי לרוקמי חלומות כדאי תמיד לקחת בחשבון שמישהו יתרשל במלאכתו, שלא לומר, יוציא תחת קולמוסו יצירה בינונית, מגוחכת, מופרזת, לא אמינה ובלתי מוקפדת בעליל.
וזאת עליכם לדעת, במהלך החגים הבאים עלינו לטובה, הופך מעוני למלון בזעיר אנפין, שבו למצעים ולציפיות יש תפקיד חשוב, מעבר לתפקידם המילולי.
באותם ימים, שבהם אעשה הכל כדי לפלס דרך בין שלל תפקידים וערימות צעצועים, ובהם תתחולל מלחמה אמיתית ונואשת בין אהבתי לארח לבין אהבתי הגדולה לפרטיותי ולבית שנראה כאילו צולם למגזין "בניין ודיור", בעצם הימים האלה העומדים לפתחי, ומחוללים סערה אמיתית בין שתי נטיות מנוגדות אלה, אציץ מדי פעם לתוך הארון אל שני המשפטים שהטמנתי בו ואתגעגע נואשות לימי החול ולרוטינה המשעממת.
תאמרו: מה זה היה לך, הלוא הימים הנוראים הם אלה ולאחריהם ימי שמחה, בבחינת "והיית אך שמח", מה את מקשקשת על בית הפוך ומבולגן ועל אהבתך להימלט אל שקט חדרך, כדי לבלוע ספרים ללא הפרעה, בשעה שהילדים הופכים את הספה שלך ל"מזרון קפיצים"... הלוא את עצמך יודעת, (את, כלומר אני) שבסולם העדיפויות, ההשתוקקות שלך לבית מבריק ושקט, חייבת להיות בשלבים הנמוכים. אבל ימי וידוי הם אלה, ולכן אני מתוודה כאן בפניכם, כי כשאני ממש ממש מתגעגעת לשעות עבודה ארוכות, סימן שכלו כל הקיצין.
ולכן, כשיסתיים החג האחרון, קרי שמחת תורה, ואצטרך לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה כדי להשלים פערים ולמלא חוסרים, אעשה זאת בשמחה. אבל לאחר שבועיים שלושה כאלה, אולי ארגיש שמגיעה לי איזו חופשה אמיתית, מבודדת, ואז אפרוש ליומיים שלושה אל בית החווה הכפרי המבודד של דייב ומדלן גרני בהרי הקטסקילס.
אבל, בקשה לי לג'ון ורדון: אתה יודע שמגיעה לי חופשה אמיתית, ולכן אבקש ממך לא לרקוח שום פרשייה בלשית בשעה שאני מתארחת שם. כי מי כמוך יודע, שאתה תמיד חושף את הבית המבודד לסכנות מצד הפושע התורן. אז אנא ממך, לא כשאני נמצאת שם.
למי שלא מכיר את ורדון ואת יצירי רוחו, וגם למי שמכיר ושכח, הנה מידע על קצה המזלג. דייב גרני הוא בלש בגימלאות (מוקדמות!) של משטרת ניו יורק. הוא בן ארבעים ותשע, ומאז שפרש בהיותו בן ארבעים ושבע ועד היום, הצליח לפתור ארבע פרשיות בלשיות. גרני נשוי למדלן, חובבת טבע מייגעת ומשעממת כדבעי. אם ב"חשוב על מספר", היא הייתה חכמה ובעלת תובנות פסיכולוגיות-בלשיות עמוקות, הרי שוורדון דרדר אותה לכלל נודניקית ירוקה, שקריאת התרנגולים חשובה לה יותר מפתירת תעלומת פשע. מספר לספר היא נעשית מעצבנת יותר יותר. לא רק את דייב, את כולנו.
גם גרני עצמו עובר תהליך מפתיע של דילול דמותו והפיכתו לבלש סטנדרטי ולא מעניין. ב"חשוב על מספר" (להלן: חשוב) וב"עצמי עינייך חזק" (להלן: עצמי), גרני היה יותר בלש בריטי מאשר שוטר אמריקאי. תרמה לכך התפאורה הכפרית-סנובית-אינטלקטואלית-פסיכולוגית-מודעת לעצמה, של צפון מדינת ניו יורק.
בתחילת חשוב, גרני עסק בזמנו החופשי בעיבוד אומנותי של פורטרטים של פושעים, אבל עד שהגיע לספרו הרביעי, לא נותר בגרני שום עומק, צד אומנותי, פן נסתר או דמות מרתקת. הוא שם, שותה קפה ארבע שעות ביום, מהרהר שלוש שעות ביום, מתכנן בזעף הקמת לול תרנגולים שש שעות ביום ומטייל עם מדלן במעלה ההר שעתיים ביום. ומדלן עצמה, גרועה הרבה יותר. היא ממלאת את ימיה בסגידה לא מנומקת ולא מובנת וגם לא משכנעת של חיי הכפר, ולא תורמת לפתרון התעלומה שום דבר, חוץ מחשיפת "משאלת המוות" של גרני, הדוחפת אותו להטיל את חייו המשעממים לתוך מערבולת של סכנות.
למעשה, השעמום, שיכול להרוג גבר בן ארבעים ותשע, שהיה רגיל לקצב אינטנסיבי של בלש ניו יורקי, הרבה יותר מסוכן מפושע, מפלצתי ככל שיהיה.
לא סבלתי את "פיטר פן" הפושע של הספר. הוא רוצח שכיר (זה לא ספויילר) כל כך ביזארי, כל כך מעוות גופנית ונפשית, עד שהוא הופך להיות בלתי מעניין.
ורדון מדביק לו עבר עם פסיכולוגיה משומשת, אבל אני אוהבת פושעים קצת יותר אנושיים ויותר רגילים. העובדה שאדם רגיל יכול להפוך לפושע, מרתקת בהרבה ממין מפלצת לא אנושית וחריגה.
בספרי המתח הנוגעים ללבי, הקורבן מתחבב עלי בדרך כלשהי. אבל בספר הזה, אפילו הקורבן הוא כל כך נפשע בעצמו, עד כי תפיסתו של הרוצח לא הופכת משאת נפש.
בשלב מסויים הופך העימות למרחץ דמים גרנדיוזי, מופרז, מופרך ואפוקליפטי כמעט. אבל משום מה התחשק לי לגחך.
לגרני חובר ידידו משכבר הבלש ג'ק הארדוויק, שהוא בהמתי, גס רוח, פיל בחנות חרסינה, ואיש, שרפרטואר הקללות שלו עולה על העצבים. אין כמעט עמוד שאינו משובץ בקללות עם כל ההטיות של האות השביעית. ורדון עשה זאת ב"תנו לשד לישון" ומחריף את הבעייה בספר הנוכחי. אם אקבל שקל אחד על כל קללה שכתובה בספר, אוכל לפרוש לגמלאות (מוקדמות!) בהרי הקטסקילס ולעזור לגרני לבנות לול תרנגולות.
פתרון התעלומה הוא טוב באמת, אבל בשבילה לא צריך 516 עמודים, שהמשפט המסיים שלהם, הוא: "שום דבר בחיים לא חשוב חוץ מאהבה. שום דבר חוץ מאהבה." מספיק היה בעמוד אחד. התעלומה ופתרונה.
אבל מי שמסיים ספר במשפט מטופש שכזה, מוטב שיפסיק לכתוב ספרי מתח ויבנה לול תרנגולות למדלן.
התעלומה הגדולה בעיני, היא: איך הפך ורדון הסופר המוכשר, המרתק והנפלא לוורדון, הסופר הקלישאתי, הבינוני, הצפוי, המאכזב. אין לי תשובה, זולת המשפט האלמותי ההוא: "ציפיות יש רק על כריות".
--------------------------

ועכשיו, שני דרך אגב. האחד, מה קורה לעורך התרגום, למה יש שגיאות כתיב בספר?

ושתיים, האם מישהו מוכן להסביר לי את טיבו של אותו מנהג אמריקני מגונה, שבו, אחרי יום ארוך ומייגע של התרוצצות והזעה ואפילו כושר ועבודה, האמריקאים מצחצחים את שיניהם והולכים לישון ללא מקלחת, רק כדי להתקלח למחרת בבוקר? זה משהו שכתוב בחוקה? איכס.”

“ספר רביעי ועדיין מצליח לפתח עלילה מדהימה, גם כרך זה מעט ארוך אפשר היה להוריד שליש ועדיין לשמור על העלילה שלמה, בכל אחד מהספרים החידה הופכת מורכבת יותר והפענוח מפתיע.”

“"שיכורת הגה". ככה גיסתי קוראת לי. והכל בחיבה רבה, ואהבה, כמו שצריך להיות בין גיסות. לאחר שנים רבות שבהן נדדתי באוטובוסים ורכבות ושלל מוראות תחבורה ציבורית בישראל זכיתי שיהיה לי רכב משלי. אין פלא שהתלהבתי קלות מהיכולת פשוט להיכנס לאוטו ולקחת אותו לכל מקום שאני רוצה, בלי תלות במועדי יציאה והגעה, בתחנות שנקבעו מראש ובנוסעים נוספים. פלאי פלאים ממש. היה אפשר לחשוב, אולי, שההתלהבות הזאת תפוג לאחר זמן מה, או לפחות תדעך אל הקרקע המציאותית של פקקים, אגרסיביות של נהגים, שוטרי תנועה, דוחות, וקשיים במציאת חניה. אבל לא. להיפך, הורשתי את החידק הזה הלאה, אל ילדיי היקרים.

וכך יום אחד בחודש כסלו השכמנו קום ויצאנו אל אתגר שחלמנו עליו זמן רב: לנסוע ארבע מאות קילומטרים בכיוון אחד. וכך הדרמנו אל אילת. הרבה הכנות קדמו לנסיעה, ארגונים, תכנונים, קביעות ולוגיסטיקות. אבל בסוף היא יצאה אל הדרך. כלומר אנחנו יצאנו אל הדרך. נהיגה עד אילת, בסדר. אבל מה עושים באילת עצמה? כלומר חוץ מפניית פרסה חזור? מבחינתי התשובה ברורה. וכך נסע איתי "פיטר פן חייב למות" אל אילת, וגם בחזרה. ובכלל לא נפתח, לא בדרך ולא שם. כי לא הסתייע, וגם בגלל העייפות.

ובכן חזרנו הביתה, מחולות המדבר המרהיבים אל שגרת החול האפרורית, ובסוף הגיע גם זמנו של הספר להיקרא. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, שכן מסתבר ומתברר שזה ספר שקשה מאוד לקרוא אותו. דייב גארני הרביעי הוא בלש (בגימלאות!) משועמם ואפור שנסחף אחרי רוחות אחרות. הראשונה היא אשתו. כן, בניגוד לכל הבלשים הספרותיים גארני נשוי, ויש שיאמרו אפילו באושר, אם כי בשנית, למדלן, שהיא פסיכולוגית בכירה. מדלן סוחבת אותו אל חיי הכפר, אל בנייה כפויה של לול תרנגולות, אל ארוחת ערב טרחנית בחברת עמיתיה הטרחנים הדנים במשך עמודים שלמים על הכלא כמוסד ענישה או נקמה. אם לא די בזה, מדלן גם סוחבת אותו אל מטפל שינדב לו ולנו קצת פסיכולוגיה בגרוש באשר למניעיו הגורמים לו לסכן עצמו ולעמוד מול המוות בפעם הרביעית מאז צאתו לשלווה הפשוטה והשלווה של חיי גימלאות באוויר הכפר.

אבל מדלן אינה היחידה. גם ג'ק הארדוויק סוחב אותו. מלווה בהמון טינה למוסדות המשטרה ושלל גידופים עד לצרימת אוזניים, משתף ג'ק את דייב בקנוניה שמטרתה להביא לזיכוי של אלמנה היושבת בכלא על כך שהפכה את בעלה לצמח, ובסופו של דבר הביאה למותו. יותר מכל מעוניין הארדוויק להביך את צמרת המשטרה. כאן מתעורר דייב הישן מתרדמתו ומוביל את החקירה בדרכו שלו. במקום לחפור בחקירה משעממת של נהלים פסולים והסתרת עדויות, הוא נחוש לגלות מה באמת קרה, וזה (כמובן. צפוי מראש) מסבך אותו מול כוחות שחזקים ממנו, מביא להרג המוני, אבל מסתיים (כמובן!) כך שהטובים מנצחים, הרע מקבל את עונשו, והתעלומה נפתרת.

מסובך יותר מדי, משכנע פחות מדי, וארוך יתר על המידה. קצת תובנות נחמדות עולות בין השיטים, אבל בשבילן היה אפשר לחסוך כמה וכמה תיאורי כפר פסטורליים, גידופים בלתי פסטורליים, ופסיכולוגיה להמונים. אבל מי שנסעה שמונה מאות קילומטרים ביומיים רק כדי להראות שהיא יכולה, היא האחרונה שיכולה להתלונן על דברים מיותרים שאנשים עושים. ורדון לפחות ממשיך להרוויח כסף.”

“אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשום מצב לא הייתי מסכימה לגור בקיבוץ, או במושב, או באיזה משהו מהסוג הזה. זאת אומרת, הייתי שמחה לאיזה סופ"ש בצימר בצפון, עם כל הנוף והטבע מסביב, והשקט ששום דבר לא מפר אותו. וגם כשהייתי מבקרת את סבתא שלי בקיבוץ הייתי נהנית מכמה ימים של רוגע. אבל לגור במקום כזה? בחיים לא. אני חייבת את הרעש, את הלכלוך, את ההמוניות, את החנויות ואת האנשים מכל פינה ואת המכוניות ברחוב והאוטובוסים והקניונים. אם יש משהו שאני יכולה להגיד בביטחון, זה שבעיר אף פעם לא משעמם. תמיד יהיה איזה משהו ברחוב שיסב לך את התשומת לב, וסיפורים מעניינים. אחרי שהייה של כמה ימים במקום שקט כל כך, ומבחינתי גם משעמם, אני משתגעת. ממש בא לי לצעוק שמישהו יפר כבר את הבועה, את השלווה הזאת.

דיווי גרני גר במקום כזה. רק מהתיאורים עליו אני כבר רוצה לצרוח. איזה כפר מרוחק אי שם באמריקה, עם אשתו המשעממת שרק מגדלת תרנגולות כל היום. וזה כל כך מתבקש שמשהו יפר את השלווה הזאת, מה אם לא איזה תעלומת רצח מפוקפקת, שבה הופלל האדם הלא נכון.

דרך אגב, פיטר פן חייב למות זה שם נוראי לסרט. אם פיטר פן היה קיים במציאות, הוא דווקא היה יכול להיות חתיך.

דיוויד גרני הוא לא טיפוס מעניין ממש. יש לו נטייה לשים את עצמו במצבים מסוכנים, כשהגיעה לשיא בספר הקודם, אבל מצד שני, הוא לא אדם של ריגושים. הוא לא הכי טוב עם אנשים ולא ברור למה הוא מוצג כאילו הוא גאון הדור, כשאת האמת- הוא לא חכם במיוחד. בקיצור- הוא דמות ראשית די משעממת, מה שאומר שהעלילה של הספר חייבת להיות מרתקת כדי לפצות על זה.

אבל היא לא. הספר הזה לא מאוד מרשים. הוא בנוי באופן שבו כל ספר מתח (או אם נצטט את אמא "הזבלונים האלה") נבנה, ולא ברור למה הוא חייב להיות כזה ארוך, אם בקושי קורה בו משהו. הוא דווקא מחזר אחרי הספר הראשון בסידרה, בניגוד לספר האחרון שהיה מזעזע ברמת החולניות שלו, אבל לא מצליח לשחזר את הצלחתו. אפשר לומר שהוא אפילו משעמם לעיתים, ובקושי מצליח למתוח. העלילה חולפת, הכתיבה יותר מידי רגילה, ואין בה שום סממן שהייתי מזהה. התעלומה כמעט משעממת, והכל ביחד יוצר רושם הוליוודי, כאילו היה אמור להיות כאן איזה שואו. הפתרון מתבקש וצפוי אבל בכל זאת אינטילגנטי.

אז למה שלושה כוכבים? כי בכל זאת, יש לו את החן שלו. כי דיוויד גרני מצליח להיות נסבל ואפילו מעורר אמפתיה לפעמים, כי העלילה מולכת בקלילות. יש בו קצת מהקסם שהיה בתחילת הסידרה, אבל הוא דהה כל כך עד שכבר קשה להבחין בו. הכל ביחד יוצר רושם של ספר חובבני, אבל כזה שנחמד לקרוא.

הייתי ממליצה עליו לימים קפואים, שבהם האפשרות לצאת החוצה נראית מגוחכת. אז הוא יכול להיות אפילו כיפי. אבל בכל מקרה- ממש לא חובה.”