“#
כששני אנשים בוגרים, לפעמים נשואים (לא אחד לשניה), מנהלים רומן, קיים סיכון לאהבה. בניגוד להתאהבות, שימיה קצובים וסופה ידוע מראש, אהבה היא סיכון רציני. היא אינה מתחשבת במציאות, בהתחייבויות קודמות או מאוחרות. היא אינה מתחשבת במוסר, ב"מה יגידו" או בכדאיות. לפעמים היא מופע כה דרמטי, שהיא גורמת נזק ממשי ללוקחים בה חלק.

גרין, בדרכו הכנה והאמינה מתאר פה רומן מהסוג הזה, שהרס את הדמויות שנטלו בו חלק. מוריס הוא סופר, רווק שרגלו הנכה מנעה את גיוסו. שרה היא אשתו האהובה (והמוזנחת רגשית) של פקיד רם-דרג. הזמן הוא ימי מלחמת העולם השניה, ערי אנגליה מופצצות ערב ערב, אבל שתי הדמויות המקיימות קשר אינטימי ביניהן אינן מתייחסות להווה המפחיד ושקועות באהבתן. גרין מתחיל את סיפורו בנקודה לאחר כשנתיים בה הסתיים הרומן באופן פתאומי לדידו של מוריס ואהבתו הפכה למרירות, כעס ושנאה, רגשות בהם הוא מתפלש ללא הפסק. יום אחד הוא פוגש את בעלה של שרה, המוכר לו באופן שטחי. הם שותים משהו ועוד משהו ואז, בעזרת האלכוהול, מתוודה הבעל לפני המאהב לשעבר, שאולי הוא חושד באשתו שהיא בוגדת בו. מוריס מתנפל על המידע כעל מציאה כשרה, רואה את עצמו נפגע אם אהובתו מנהלת מערכת יחסים עם גבר אחר, וכמו במצבים דומים מקבל החלטה הרסנית העומדת בבסיס הסיפור ומאפשרת אותו.

מעט מאד סופרים לאחרונה, נראה לי, בוחרים לעסוק ישירות באהבה. בניגוד לעבר, אז הנושא הזה הניע את עלילות רוב הספרים, היום הוא פינה את מקומו לדמויות המאוהבות בעצמן. לחיבוטי נפש, הגיגים, מקסימום בעיות משפחתיות. אולי הסיבה היא שסופרים היום אינם יודעים לכתוב אהבה? אולי תשומת הלב הציבורית עברה לנושאים "חברתיים" יותר? גרין שהוא סופר מפעם (הספר יצא לאור ב 1951) יודע גם יודע לכתוב, מצוייד בכנות מכמירת-לב וביכולת תרגום של חוויות אנושיות למלים שידברו לכל מי שחווה את הרגש הזה. לפי מה שכתב דן סתיו על הספר בביקורת שלו, בזכותה קראתי אותו (תודה!), הבנתי שגרין חווה רומן גדול שהיה הבסיס לסיפור הזה. גרין, כך אני מתרשמת מקריאת חלק מספריו, מוצלח מאד כשהוא כותב על נושאים המוכרים לו מנסיון אישי ופחות מרשים בסיפורים שאינם במילייה שלו (כמו "ברייטון רוק").

מהסיפור בספר הזה נראה כי הסופר התקשה להתמודד עם רגשות מסויימים – כמו אהבה שהופכת לכעס ומרירות ואף שינאה – ומהל את סיפורו בפילוסופיה דתית (נושא שנראה שהעסיק אותו לא מעט). הנושא הזה הזה פחות מעניין מבחינתי ונראה לי כמין מחסום, מיותר לסיפור. מה שעלה על דעתי כשקראתי אותו הוא ספרו של מקגראת "במחלקה הסגורה", בו הסופר הניח את סיפורו כפצצה על שולחן הקורא.
"סוף הרומן" מצליח להמחיש את האוניברסליות ועל-הזמניות של הרגש האנושי. למרות הזמן הרב שחלף, לכאורה, מאז תקופת הסיפור. הוא מבהיר עד כמה אנשים הנמצאים במצב הזה עיוורים וחירשים לכל מה שאינו הרגש המטלטל את חייהם. מתאר את ההרס הכללי שהרגש הזה, שאינו נשלט בידי רציונליות או אף אינטרסים, עושה באלה הנכנסים אליו ברגל קלה בלי להבין שהמלכודת נסגרת עליהם ואין אפשרות ערעור.”

“ליידי קתרין וולסטון, אמריקנית שנישאה לבעל תואר אצולה אנגלי, התרשמה מאד מספרו של גרהם גרין "העוז והתפארת", שבמרכזה דמותו האמיצה של כומר קתולי. ליידי וולסטון החליטה לעשות מעשה ולהצטרף לכנסיה הקתולית. היא פנתה לגרהם גרין, אותו לא הכירה, בבקשה שיהיה הסנדק שלה בטקס הטבילה. גרין נענה, אך לבסוף נבצר ממנו להגיע והוא שלח את אשתו וויויאן. זו היתה תחילתה של ידידות בין המשפחות, שהפכה בהמשך לרומן סוער בין גרין לוולסטון. הרומן הזה הניע את גרין לכתוב את הספר הנפלא "סוף הרומן", שיצא לאור ב-1951...בעולם המציאות הרומן שלהם שרד גם את פרסום הספר, שמן הסתם לא הוסיף נחת לבעל המקורנן, ונמשך עד 1966. למעשה גרין שמר על קשר עם וולסטון עד מותה ב-1978. האמור לעיל מתבסס על מאמר מעניין של Bob Cullen ב-Smithsonian Magazine

ובחזרה לספר. גרין פותח: "סיפור, אין לו התחלה או סוף. אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחוויית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה". גרין בוחר, שלא כהרגלו בכתיבת ספרים, רגע אחד בינואר 1946. לאחר תום הרומן של מוריס בנדריקס, סופר רווק, עם שרה מיילס, הוא פוגש באקראי את בעלה הנרי מיילס, אותו הכיר מזמן. זהו אכן רגע מכונן. בסופו של בילוי בצוותא של מיילס ובנדריקס במסבאה, מיילס מתוודה כי הוא מודאג בעניין אשתו ולכן פנה בעקיפין לחבר בעניין משרד חקירות פרטי. בנדריקס, המיוסר מאותה סיבה, מציע ב"אבירות" שהוא יטפל בעניין הפניה למשרד החקירות. על תוצאות הצעד הזה בנוי הרומן, שהופך לעלילה מורכבת מאד.
גרין מקדיש לגיבור בנדריקס ארבעה חלקים בהם הוא מתאר הפרשה מההיבט שלו. חלק אחד מוקדש לשרה.

מהעמוד הראשון אנו נחשפים לאחת מהסוגיות בהן יעסוק המחבר במהלך העלילה. המקריות וכללי ההסתברות מול רצונו של האל או יד מכוונת נעלמה. בצד טיפול מרתק בעלילת הרומן, גרהם גרין ממשיך לעסוק בשאלות אמוניות שהעסיקו אותו בחלק ניכר מספריו. בסופו של דבר, מתברר שסוגיות הקשורות לאמונה אינן נותרות סוגיות תיאורטיות אלא משפיעות באופן מכריע על התפתחות העלילה והסתעפותה. גרין מטפל באופן מעמיק ברגשות האנושיים העזים ביותר כגון אהבה ושנאה, קנאה ומשיכה וקשרי הגומלין ביניהם.

גרין מעצב את דמויותיו באופן מרתק ומפורט. רובן, כולל דמותו של הסופר, לא מעוררות אהדה רבה. הגיבור עורך חשבון נפש מר ולא עושה לעצמו הנחות. שאר הדמויות אף הן לא בדיוק מעוררות חיבה – הכומר הקתולי, עימו בנדריקס המתוסכל מנהל דיאלוג נוקב ואף בוטה, מתואר באופן דוחה. בנדריקס אינו מצליח להוציאו משלוותו הנשענת על אמונה חזקה. הנרי מיילס מתואר כאדם משמים, פקיד ממשלתי חסר חן. גם אימה של מיילס מוצגת כדמות שלילית, אך היא תורמת במשהו להבנת נפשה המיוסרת של בתה. היחידה המוצגת באור חיובי היא שרה מיילס עצמה.

לטעון ש"הספר מבוסס על סיפור אמיתי" יהא פשטני בעיני. כן, גרין טווה עלילה המורכבת מחומרים מסיפור חייו הסגסגוני ובמקרה הזה נראה שגרין בחר להתחשבן עם סיפור משמעותי מאד בחייו. אבל האם רקע זה הופך את הקריאה בספר לחוויה מהנה או מעמיקה יותר? בחרתי לקרוא את הספר חף מידיעה אודות הרקע שלו. זה לא פגם בהנאה הגדולה מקריאת ספר כה איכותי. עם זאת, ניתן להניח שללא הרומן של גרין עם קתרין וולסטון, הרומן הזה לא היה נוצר בוודאי לא במתכונתו הנוכחית.....

השורה התחתונה: מומלץ בחום.”

“"אותך אני אוהב ודאי לאורך כל הדרך, למרות שאת נסערת כבר ממישהו אחר, אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב, ואם אשכח - הלב תמיד זוכר."

המילים הנפלאות שכתבה שימרית אור ואותן שר בועז שרעבי, התנגנו לי בראש בזמן שקראתי את הספר. אלו ימים של מלחמה ומה טוב יותר בימים קשים כאלו מאשר לקרוא על אהבה? אך גרהם גרין לא כותב סיפור אהבה נורמטיבי: זהו סיפור על אהבתו של מוריס בנדריקס שהוא סופר קצת כושל (בניגוד לגרהם עצמו) לשרה שהוא אישה נשואה (לאחר כמובן), סיפור יחסיה של אותה אישה עם הנרי בעלה שהוא עובד מדינה ובהמשך סיפור יחסיה של שרה עם מאהב אחר.

העלילה מתרחשת בלונדון המופצצת בזמן מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחרי המלחמה. יום אחד בזמן ההפצצות על לונדון מנתקת שרה את קשריה עם בנדריקס אשר מצידו ממשיך להתייסר באהבתו אליה ומרגיש כי הסיפור עדין לא סגור. מסתבר כי אהבתו של בנדריקס לשרה מטלטלת את עולמו הרבה יותר מאשר ההפצצות הגרמניות. הנרי בעלה של שרה, נותן לו את ההזדמנות לנסות ולפענח מה בדיוק קרה שם.

גרין כותב כאן על נפש האדם כאשר את נפשה של שרה הוא מתאר באמצעות קריאה ביומנה. הוא כותב על אהבה, על שנאה וקנאה, וגם הרבה על אלוהים. כאשר מוריס בנדריקס מתלונן בפני שרה על כך שהוא אינו רואה אותה, היא משיבה לו: “הרי אנשים ממשיכים לאהוב את אלוהים כל החיים גם בלי לראות אותו", וכשהוא מוחה שזאת לא אותה אהבה, היא משיבה לו: “לפעמים אני לא מאמינה שיש אהבה אחרת". לעיתים העלילה גולשת לקטעים ביזאריים כמו המגורים המשותפים של הבעל עם המאהב לשעבר של אשתו, אך זו אולי גדולתו של גרין בטוויית סיפור העלילה.

גרין כותב נפלא, אם כי לעיתים היה לי נדמה שהכתיבה מאוד דחוסה ועמוסה בפרטים שניתן היה לדלל אותם קצת כמו גם את הפילוסופיה הדתית, אך כנראה שזהו נושא שמאוד העסיק את גרין במהלך חייו.

זהו הספר השני של גרין שקראתי (הקודם היה "האמריקאי השקט") ויש כמובן קווי דמיון רבים בעיקר בכל הנוגע לסגנון הכתיבה.

4 כוכבים לספר שבהחלט שווה קריאה. הנה עוד בית משירה של שימרית אור, שיר שכל כך מתאים לעלילת הספר:

"אותך אני אחלום בלילה עם אישה אחרת, והכאב ילהיב אותי כמו לפיד בוער, אותך אני אנשום ודאי בכל דקה עוברת, ואם אשכח, הלב תמיד זוכר."”

“ספר שכולו אהבה והצד השני של המטבע- שנאה.
מוריס בנדריקס מאוהב בשרה עוד לפני מלחה"ע ה-II, אהבתם מומשה והם היו זוג, אך לא נישאו. שנים מאוחר יותר לאחר המלחמה מוריס עדיין מאוהב בשרה, אך היא כבר נשואה להנרי, עובד ממשלתי אפור ומשעמם, לזוג אין ילדים וגם חיי המין שלהם חלשים ביותר.
מוריס מצליח ליצור קשר שוב עם שרה, מה יצא מזה? האם תעזוב את הנרי לטובתו?
גרהם גרין כותב על הרגש, את הדמויות עצמן הוא לא מפתח יותר מידי, אך על תעצומות הרגש שלהן הוא יודע לכתוב היטב. מרכז הסיפור הן רגשות האהבה של מוריס לשרה, אך גם רגשותיה של שרה מתוארות היטב, מצד אחד משיכתה למוריס ומצד שני רצונה לשמור על נישואיה עם הנרי. גם רגשותיו של הנרי מתוארות להפליא, כל כולו רצון לרצות את שרה ולגרום לה טוב. ברקע מזג אוויר לונדוני חורפי ואפרורי מה שמוסיף לאווירת הסיפור.”