ביקורת ספרותית על פיטר פן חייב למות - דייב גרני #4 מאת ג'ון ורדון
ספר לא משהו

---

כלתי היקרה, המודעת לחיבתי העזה למצעים יפים, אמרה לי פעם את המשפט האלמותי: "ציפיות יש רק על כריות". מיד צירפתי למשפט הזה את המשפט המיושן, אך אקטואלי: "כגודל הציפייה כן גודל האכזבה", הנחתי את שני המשפטים, זה בצד זה, על מדף הציפיות המקופלות באופן מוקפד על המדף בארון חדר השינה שלי, והפנמתי את העובדה, כי לרוקמי חלומות כדאי תמיד לקחת בחשבון שמישהו יתרשל במלאכתו, שלא לומר, יוציא תחת קולמוסו יצירה בינונית, מגוחכת, מופרזת, לא אמינה ובלתי מוקפדת בעליל.
וזאת עליכם לדעת, במהלך החגים הבאים עלינו לטובה, הופך מעוני למלון בזעיר אנפין, שבו למצעים ולציפיות יש תפקיד חשוב, מעבר לתפקידם המילולי.
באותם ימים, שבהם אעשה הכל כדי לפלס דרך בין שלל תפקידים וערימות צעצועים, ובהם תתחולל מלחמה אמיתית ונואשת בין אהבתי לארח לבין אהבתי הגדולה לפרטיותי ולבית שנראה כאילו צולם למגזין "בניין ודיור", בעצם הימים האלה העומדים לפתחי, ומחוללים סערה אמיתית בין שתי נטיות מנוגדות אלה, אציץ מדי פעם לתוך הארון אל שני המשפטים שהטמנתי בו ואתגעגע נואשות לימי החול ולרוטינה המשעממת.
תאמרו: מה זה היה לך, הלוא הימים הנוראים הם אלה ולאחריהם ימי שמחה, בבחינת "והיית אך שמח", מה את מקשקשת על בית הפוך ומבולגן ועל אהבתך להימלט אל שקט חדרך, כדי לבלוע ספרים ללא הפרעה, בשעה שהילדים הופכים את הספה שלך ל"מזרון קפיצים"... הלוא את עצמך יודעת, (את, כלומר אני) שבסולם העדיפויות, ההשתוקקות שלך לבית מבריק ושקט, חייבת להיות בשלבים הנמוכים. אבל ימי וידוי הם אלה, ולכן אני מתוודה כאן בפניכם, כי כשאני ממש ממש מתגעגעת לשעות עבודה ארוכות, סימן שכלו כל הקיצין.
ולכן, כשיסתיים החג האחרון, קרי שמחת תורה, ואצטרך לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה כדי להשלים פערים ולמלא חוסרים, אעשה זאת בשמחה. אבל לאחר שבועיים שלושה כאלה, אולי ארגיש שמגיעה לי איזו חופשה אמיתית, מבודדת, ואז אפרוש ליומיים שלושה אל בית החווה הכפרי המבודד של דייב ומדלן גרני בהרי הקטסקילס.
אבל, בקשה לי לג'ון ורדון: אתה יודע שמגיעה לי חופשה אמיתית, ולכן אבקש ממך לא לרקוח שום פרשייה בלשית בשעה שאני מתארחת שם. כי מי כמוך יודע, שאתה תמיד חושף את הבית המבודד לסכנות מצד הפושע התורן. אז אנא ממך, לא כשאני נמצאת שם.
למי שלא מכיר את ורדון ואת יצירי רוחו, וגם למי שמכיר ושכח, הנה מידע על קצה המזלג. דייב גרני הוא בלש בגימלאות (מוקדמות!) של משטרת ניו יורק. הוא בן ארבעים ותשע, ומאז שפרש בהיותו בן ארבעים ושבע ועד היום, הצליח לפתור ארבע פרשיות בלשיות. גרני נשוי למדלן, חובבת טבע מייגעת ומשעממת כדבעי. אם ב"חשוב על מספר", היא הייתה חכמה ובעלת תובנות פסיכולוגיות-בלשיות עמוקות, הרי שוורדון דרדר אותה לכלל נודניקית ירוקה, שקריאת התרנגולים חשובה לה יותר מפתירת תעלומת פשע. מספר לספר היא נעשית מעצבנת יותר יותר. לא רק את דייב, את כולנו.
גם גרני עצמו עובר תהליך מפתיע של דילול דמותו והפיכתו לבלש סטנדרטי ולא מעניין. ב"חשוב על מספר" (להלן: חשוב) וב"עצמי עינייך חזק" (להלן: עצמי), גרני היה יותר בלש בריטי מאשר שוטר אמריקאי. תרמה לכך התפאורה הכפרית-סנובית-אינטלקטואלית-פסיכולוגית-מודעת לעצמה, של צפון מדינת ניו יורק.
בתחילת חשוב, גרני עסק בזמנו החופשי בעיבוד אומנותי של פורטרטים של פושעים, אבל עד שהגיע לספרו הרביעי, לא נותר בגרני שום עומק, צד אומנותי, פן נסתר או דמות מרתקת. הוא שם, שותה קפה ארבע שעות ביום, מהרהר שלוש שעות ביום, מתכנן בזעף הקמת לול תרנגולים שש שעות ביום ומטייל עם מדלן במעלה ההר שעתיים ביום. ומדלן עצמה, גרועה הרבה יותר. היא ממלאת את ימיה בסגידה לא מנומקת ולא מובנת וגם לא משכנעת של חיי הכפר, ולא תורמת לפתרון התעלומה שום דבר, חוץ מחשיפת "משאלת המוות" של גרני, הדוחפת אותו להטיל את חייו המשעממים לתוך מערבולת של סכנות.
למעשה, השעמום, שיכול להרוג גבר בן ארבעים ותשע, שהיה רגיל לקצב אינטנסיבי של בלש ניו יורקי, הרבה יותר מסוכן מפושע, מפלצתי ככל שיהיה.
לא סבלתי את "פיטר פן" הפושע של הספר. הוא רוצח שכיר (זה לא ספויילר) כל כך ביזארי, כל כך מעוות גופנית ונפשית, עד שהוא הופך להיות בלתי מעניין.
ורדון מדביק לו עבר עם פסיכולוגיה משומשת, אבל אני אוהבת פושעים קצת יותר אנושיים ויותר רגילים. העובדה שאדם רגיל יכול להפוך לפושע, מרתקת בהרבה ממין מפלצת לא אנושית וחריגה.
בספרי המתח הנוגעים ללבי, הקורבן מתחבב עלי בדרך כלשהי. אבל בספר הזה, אפילו הקורבן הוא כל כך נפשע בעצמו, עד כי תפיסתו של הרוצח לא הופכת משאת נפש.
בשלב מסויים הופך העימות למרחץ דמים גרנדיוזי, מופרז, מופרך ואפוקליפטי כמעט. אבל משום מה התחשק לי לגחך.
לגרני חובר ידידו משכבר הבלש ג'ק הארדוויק, שהוא בהמתי, גס רוח, פיל בחנות חרסינה, ואיש, שרפרטואר הקללות שלו עולה על העצבים. אין כמעט עמוד שאינו משובץ בקללות עם כל ההטיות של האות השביעית. ורדון עשה זאת ב"תנו לשד לישון" ומחריף את הבעייה בספר הנוכחי. אם אקבל שקל אחד על כל קללה שכתובה בספר, אוכל לפרוש לגמלאות (מוקדמות!) בהרי הקטסקילס ולעזור לגרני לבנות לול תרנגולות.
פתרון התעלומה הוא טוב באמת, אבל בשבילה לא צריך 516 עמודים, שהמשפט המסיים שלהם, הוא: "שום דבר בחיים לא חשוב חוץ מאהבה. שום דבר חוץ מאהבה." מספיק היה בעמוד אחד. התעלומה ופתרונה.
אבל מי שמסיים ספר במשפט מטופש שכזה, מוטב שיפסיק לכתוב ספרי מתח ויבנה לול תרנגולות למדלן.
התעלומה הגדולה בעיני, היא: איך הפך ורדון הסופר המוכשר, המרתק והנפלא לוורדון, הסופר הקלישאתי, הבינוני, הצפוי, המאכזב. אין לי תשובה, זולת המשפט האלמותי ההוא: "ציפיות יש רק על כריות".
--------------------------

ועכשיו, שני דרך אגב. האחד, מה קורה לעורך התרגום, למה יש שגיאות כתיב בספר?

ושתיים, האם מישהו מוכן להסביר לי את טיבו של אותו מנהג אמריקני מגונה, שבו, אחרי יום ארוך ומייגע של התרוצצות והזעה ואפילו כושר ועבודה, האמריקאים מצחצחים את שיניהם והולכים לישון ללא מקלחת, רק כדי להתקלח למחרת בבוקר? זה משהו שכתוב בחוקה? איכס.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על פיטר פן חייב למות - דייב גרני #4