כשקניתי את הספר הזה חשבתי שאהנה מספר משעשע על מסע של חתול או מחשבות של חתול, אבל בפועל קראתי ספר סתמי על חייהם של אנשים שונים.
ננה הוא חתול שסטורו אסף מהרחוב, הם חייים יפה בייחד, אבל ברגע מסויים סטורו יוצא לדרך כדי לחפש לננה בית חדש. אז יש לנו כאן את תיאורי הנוף דרך עיניו של החתול, אבל הרבה יותר מזה יש תיאורי חיים של חברים של סטורו, בשילוב קורות חייו של סטורו עצמו. הבעיה היא שהחיים האלה רגילים ל

#
אפשר להסיק בקלות שאני מחבבת מאד חתולים. הראשונה הגיעה אלינו במקרה לפני שנים רבות כגורה חמודה ועזבה אחרי 24 שנים. היא חינכה דורות של כלבים (כולל כלב אחד, שונא חתולים ידוע, שהגיע לבקר ואת הלקח שהיא לימדה אותו – בסרקזם, ללא אלימות – הוא בוודאי לא שכח עד יום מותו). כל עוד היתה בחיים היו בבית רק כלבים לארח לה חברה, ומעמדה הייחודי נשמר בקפדנות. משהלכה לעולמה נוספו חתולים לכלבים. הם שיכנעו אותי – חוב

חתול טאמגוצי

פעם אחת במרכז הקהילתי שלנו, נקלעתי במקרה, לכנס חתולאים (כמו דבוראים) קהילתיים, אלו הדואגים לחתולי הרחוב, מעמד בו לא הצלחתי לכבוש את צחוקי שהתגלגל בחלל הכניסה לאולם ההתכנסות.

ימים אחדים לאחר מכן, פגשתי באחת ממשתתפות הכנס בשכונתי, בחורה שנראתה מעט משונה, בשעה שערה נפרע ברוח בעת שרכבה על אופניה המיושנים שלסבל שלהן היה קשור סיר אלומיניום, מלא אוכל חתולים, עליו היא הקישה עם כף בישו

********

וואו איזה ספר. :>

רכשתי את הספר בגלל שזה על חתולים,
אין לי מספיק מילים לספר על הספר.... ספר עצוב אבל הגיע בזמן הנכון.

הספר מספר פרק אחרי פרק על החתול ננה (שבע ביפנית), שנוסע עם בעליו סטורו לכל מיני מקומות לחבריו של סטורו מעברו, עמ"נ למצוא לו בית כי סטורו לא יכול להחזיק אותו.... הם עושים את המסע, במכונית המסחרית הכסופה של סטורו.


לאט לאט מבינים מדוע סטורו נאלץ לחפש לו בית אבל

מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיא

ריונוסוקה אקוטגווה (1892-1927), נחשב ביפן כסופר דגול, כתב סיפורים קצרים רבים, בניהם "רשומון" הקלאסי שעובד לסרט ע"י קורסאווה. הוא התאבד בגיל 35 בעזרת מנת יתר של כדורי שינה. אקוטגווה הוא קטגוריה בפני עצמה בספרות היפנית וגם המערבית. סיפוריו ברובם הם אוטוביוגרפיים בחלקם, הם מאוד מדכאים מכיוון שכל הסיפורים כאן מצביעים על נפשו המעורערת של כותבם, הוא עוסק ללא הרף במוות, דרכי התאבדות והמלנכוליה היא חוט הש

זהירות, מתכון לסוכרת וסחיטה רגשית.

איך קרה שספר בינוני וסביר כמו "זיכרונותיו של חתול נודד" הפך לרב המכר הגדול שהוא? איך קרה שאפילו אני, עוד לפני שבכלל קרא אותו, אמר ללקוחה או שתיים "מה יכל להיות לא טוב? חתול מדבר ביפן. נשמע מבטיח." אני זה שהביא את העותק הראשון שקניתי בתור מתנה לחברה שאוהבת חתולים.

כמובן שהתגובה שלי היתה כזאת מהסיבה הפשוטה שאני חובב חתולים גדול, המילה "חובב" מקטינה מאד את האה

בואו נפתח את זה,
אם חתולים היו כאחד האדם הם לבטח היו:
סרקסטיים
בטלנים
מאחרים כרוניים
אומרי המילה האחרונה

והסברה הזו שהחתול הוא זה הבוחר את בעליו, ולא ההפך? יש בזה משהו. ככה ננה החתול וסטורו- הבעלים הנבחרים הכירו. לפני שהיה ננה, היה סתם חתול רחוב, אחד מני רבים, אשר בחר להשתרע באופן קבוע על מנוע מסחרית כסופה שחנתה מתחת לקבוצת בניינים, ובכך קבע את ביתו. המסחרית היתה שייכת לסטורו. כשזה רא

יש בתחומי האמנות השונים יוצרים, אשר לנצח יהיו מזוהים עם אחת מיצירותיהם החשובות והמוצלחות, ללא קשר כמה יצירות טובות נוספות הם תרמו לעולם. אחד כזה הוא הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה, הסופר שכתב את ראשומון, יצירה מופלאה בת 32 עמודים בסך הכל. אך סוד הצמצום והמינימליזם הוא אחד מעקרונות התרבות היפנית . קוראסאווה אשר לקח את ראשומון והפך אותו לסרט באורך מלא, הוא בעייני לא פחות מגאון קולנועי אך זה כבר ממש א