שרלה
את שרלה הכרתי בתקופה שהייתי סטודנט לתואר שני, בשנות השלושים לחיי, והיא עצמה הייתה בגיל דומה. ישבנו מדי פעם בהפסקות, לוגמים קפה ומספרים זה לזה על חיינו. שרלה הגיעה ממושב בבקעת הירדן, בת למשפחת חקלאים גאה. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח את מרחב חייה בפני החברה העירונית הרועשת, ולצורך כך עברה לתל אביב, על מנת למצוא בן זוג שכה קיוותה שתמצא.

פעם אחת היא סיפרה לי על דייט שחוותה. היא הייתה כל כך עצבנית ומפוחדת, שלא הפסיקה לעשן בתנועות חדות ועצבניות. כשדיברה, קולה לעתים השתנק ונעלם מחוסר ביטחון, שהלך וגבר ככל שפגישתה הפכה לאסונית יותר... ואז, ברגע של גילוי לב, היא אמרה לי: "אין צדק בעולם, יש כאלה שנורא רוצות, אך לא מסוגלות, ולעולם לא יזכו לממש את משאלת לבן – את הצורך הבסיסי וההוגן למצוא אהבה."

אני סיימתי את לימודיי וכהרגלם של החיים עצמם, הקשר ביני ובין שרלה פסק... אך מעולם לא הפסקתי להרהר בדבריה, שהיו ערעור על חוסר הצדק בעולם שלנו.

בשרלה נזכרתי, בעת שקראתי בספר הביכורים של לי קופמן, אותו היא כתבה בגיל 25: "רווקה בת 32 מטר שישים..."– שם הספר, שלקוח משמו של אחד מהסיפורים היפים בקובץ.
הסיפור שבאמצעותו נזכרתי בכאב בשרלה : מספר: על אישה צעירה, שמופיעה בסיפור כאנונימית, כאישה המגלמת ממוצע המתאכזר לעצמו, ההופך את עצמו לשקוף בעיני המתבונן. אף אחד לא באמת שם לב אליה... היא עצמה הולכת ונעלמת באופן שבו היא מתייחסת לעצמה.

הסיפור מתחיל בבית קפה, אליו הגיעה האישה שלנו לדייט לראשונה בחייה, בהחלטה אמיצה שגם לה מגיעה אהבה אמיתית. לצורך הפגישה היא כתבה מודעה בעיתון, במספר מילים קצוב ככל האפשר "רווקה בת 32...". מסתבר שרק אדם אחד הסכים בסופו של דבר להיפגש איתה, למפגש שבהדרגה הפך לסיוט. היא יושבת מולו – אדם אלים וגס – ובוראת בדמיונה את האביר המושלם, בשעה שלו יש כוונה אחרת... וכך הולך ומדרדר הדייט לסוף גנרי שהיינו מצפים לו, אבל לי קופמן מבצעת בסיפור טוויסט שהשאיר אותי פעור פה, ומעל הכל – הותיר בי תחושת כאב שהתחברה לסיפור שלי על שרלה.

לי קופמן מספרת בספרה סיפורי הגירה רוויי כאב, על ילדה יהודייה שהרגישה ברוסיה זרה, אך למרבה הפתעתה גילתה שעם הגיעה לארץ המשיכה להיות "רוסיה". יחד עם תחושת הזרות והניכור העולה מהספר, קופמן מצליחה לבטא את ההוויה הישראלית, כמו זו של צעירים ישראלים "מורעלים" המשרתים ביחידות מובחרות, שחלקם חוזרים הביתה משובשים – הלומי קרב. הספר הזה, שנכתב ב 1999 מספק אמירות נוקבות בעלות אופי נבואי לישראליות הכל כך שברירית, בשפה נגישה וקולחת.

המפתיע בספר הזה הוא סגנון הסיפורים המשתנה. בראשיתו מופיעים סיפורים המאופיינים בריאליזם ולקראת סופו מופיעים בקובץ שני סיפורים סוריאליסטיים מפתיעים באיכותם. כתיבה על נפשו של היוצר משורר צעיר שאיבד את מילותיו, וכעת בהזיה הוא רואה פרפר שמייצג את המוזה האבודה שלו. בסיפור הזה מופיע גם גיבור יוצא דופן, ג'וק, ואז בוודאות הבנתי שקופמן מתכתבת עם הסיפור "הגלגול" של קפקא באופן מעורר התפעלות. בסיפור האחרון קופמן משלבת אגדה בתוך סיפור על צייר שאהב זמרת יפהפייה – צייר דלפון שאהב אותה כנגד כל הסיכויים. האופן שבו האגדה משתלבת עם הסיפור של קופמן, שלבטח יש בו אלמנטים ביוגרפיים, מרהיב ביופיו.

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים המפתיע, שאלתי את עצמי: היכן את, לי קופמן? הבטחה גדולה שלפתע נמוגה. מהחיפוש אחריה הסתבר שהיא כעת הרחק מההוויה הישראלית, באוסטרליה.

לא פעם, כשדמותה של שרלה עולה בזיכרוני, אני מוצא את עצמי מהרהר בה ומתפלל שבאיזה מרחב חבוי של החיים היא מצאה את אותו צדק פואטי שמגיע לה כל כך.

אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?

רקוויאם לעמק

תמונת הכריכה של ספרו החדש של יצחק בן נר, "האיצחקיה: רומן אנטיביוגרפי", היא פרי מכחולו של האמן אלי שמיר, יליד כפר יהושע. בציור נראית חבורת בנות העומדת כמקהלה בשדות העמק, ולצדן אקורדיוניסט היושב על כיסא בעייפות. החבורה שרה את השיר שפעם היה המנון העמק והציונות, "באה מנוחה ליגע", אך כעת השיר הולך, נחלש ונמוג. העמק וכפר יהושע כבר אינם בלב הקונצנזוס הציוני כמייצגי ערכי החלוציות.

כשראיתי את כריכת הספר הרגשתי צביטה עזה בלב. כילד גדלתי בגבעה מעל כפר יהושע, כפר ילדותו של בן נר, והכרתי את נופיו מקרוב. העמק והכפר הם נוף ילדותי, וכך גם סיפוריו של בן נר לילדים שסופרו על העמק, אותם קראתי כטקסטים מכוננים. מאוחר יותר, כשבגרתי, ספריו – ובהם "שקיעה כפרית" – עיצבו את טעמי הספרותי. בדומה לסופרים ותיקים אחרים, וכמו "שיר העמק" עצמו, בן נר הוא סופר שהולך ונשכח; לא מתוך כוונה רעה, אלא מכוח טבעו של עולם.

יצחק בן נר מתקרב לשנתו התשעים, ועל כן היטיבה לעשות הוצאת "יצירה עברית" כשהחליטה לפרסם במהדורה מודפסת את ספרו שיצא לפני כעשור במהדורה דיגיטלית בלבד. כעת, המהדורה המודפסת מאפשרת לקוראים רבים, ובעיקר לוותיקים שבהם, לחוות את הספר הנפלא הזה.

הספר משתייך לז'אנר הביוגרפיות הספרותיות המרגשות שכתבו סופרים קאנוניים: עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", נתן שחם ב"הסיפור הכפול של אמי", או חנוך ברטוב "של מי אתה ילד". הביוגרפיה האמיתית והבדויה של בן נר, היא טובה מכולן, היא נגעה בי בעוצמה, במכלול רגשות וזיכרונות, שברגעים מסוימים ממש הזלתי דמעות.

בן נר מספר בגעגוע עז ובכאב את סיפור הוריו: אמו, בעלת נפש אמנותית רגישה, שבחרה במעשה הציוני שגזר עליה הקרבה וסבל, ועשתה זאת באמונה עקשנית בצדקת הדרך; ואביו, שגנח בלילות ממכאובי גופו הדואב, תוצאה של עבודת הפרך שחייבה החקלאות. חלק זה הוא קינה גדולה ומרגשת לתקופה שייצגה את הרעיון הציוני הגדול, זה שביטל לעיתים את נטיות הלב האישיות. בן נר "יאכזב" את הוריו כשסירב לבקשתם להמשיך את דרכם כחקלאי במשק המשפחתי; הוא הלך אחר נטיית לבו ותשוקתו לכתיבה ועזב לתל אביב – קונפליקט קלאסי בין דור החלוצים לדור המימוש העצמי.

אחד משיאיו של הספר הוא סיפור אהבת נעוריו של בן נר למורה מבית ספרו. התיאורים ויזואליים וכתובים בשפה פיוטית ומרהיבה: החצאית הפרחונית, סריגיה הסגולים-אפורים, והמחוות העדינות והמגושמות של שניהם. זהו סיפור מפעים על חוויית אהבה ראשונה, מלאת תשוקה וכאב, שהצליחה להדהד את החוויה האישית והנשכחת שלי בגעגוע חריף ומוחשי.

חלקו השני של הספר הוא מסע חניכה אל העולם שמחוץ לכפר: הצבא, המלחמות שלעולם לא מסתיימות, תקופת "כסית" על שלל הבוהמה התל-אביבית, העבודה בגל"צ, אהבות, משפחה וספרים. ואחר כך – ההזדקנות, בגידת הגוף ופחד המוות. זוהי רשימה של אבני דרך שלעיתים נראות שגרתיות, אך אלו הם החיים האמיתיים.

"האיצחקיה" הוא רקוויאם מפואר של בן נר: פרידה מנוף ילדות שהפך למיתוס, וקינה על דור שהקריב את נפשו למען האדמה, עד שהפך בעצמו לזיכרון נמוג. בן נר מתאר זיכרונות בכאב ובגעגוע, לצד השלמה וגאווה על החיים מלאי הסיפוק. זהו ספר המעניק גאווה ונחמה לאלו שעדיין מייחלים לעצמם להתגבר על הפחדים, להוסיף ולאהוב ולקוות, ולהמשיך לצעוד במשעולי החיים בראש מורם.

כסף, כוח, כבוד

כשראיתי את ספרו החדש של ישי שריד, שאת ספריו הקודמים קראתי, הופתעתי מהעובדה ששריד – שעד כה כתב על דיסטופיות ישראליות או סיפורים הקשורים בישראליות עכשווית – כותב רומן היסטורי על ארץ ישראל בתקופת בית שני.

אבל כפי שניחשתי, ואולי גם אתם, הרומן הזה מספר לנו על הרגע שלפני החורבן; עיתוי שבאמצעותו שריד מנסה להעביר לנו לקח מתוך העבר להווה שלנו.

נסחפתי לעלילה הקטנה והשקטה המתרחשת בכפר מצפון לכנרת, כורזים, הידוע היום בשרידי בית הכנסת המפואר שלו. הכפר השלו מתואר בפתיחה שהיא אגדה יפה. שם גר רופא הכפר המרפא אנשים. הוא מתקדם ברעיונותיו משום שהוא מאמין ברפואה היוונית, ולא כל כך בקמעות של הרופאים השרלטנים. לחנוך יש תכונה נוספת, נדירה בנוף הגליל: הוא אנושי, חומל ואמפתי לבני אדם – טוב לב שאותו מנצלים לא פעם בני הכפר.

לשריד יש יכולת מרהיבה בספריו: גיבוריו אינם שלמים, הם סובלים מחסרונות וספקות. חנוך הרופא לא יודע לעמוד על שלו, ולעתים הוא נרמס על ידי מנגנוני השררה של הכפר, כמו הרב מאיר, שאמנם מהווה סמכות דתית בכפר, אך הוא אדם רע מטבעו המנהל מלחמת חורמה בחנוך שלא תמיד מקבל את דעותיו.

לחנוך יש גם צרות משפחתיות: אשתו מתה בשעת לידה והוא מלא רגשות אשם על שלא הצליח להציל את חייה. יש לו בת יפהפייה בת תשע-עשרה, דעתנית, הפוסלת סדרתית את כל המועמדים לשידוך, ולמרבה ההפתעה היא מבקשת ללכת בדרכי אביה ולהיות רופאה. לחנוך יש ילד נוסף, צעיר, שנולד עיוור אך הוא נגן חליל מעולה. מה יהיה גורלו בכפר שתושביו סבורים שהוא עיוור משום שאלוהים העניש את הוריו שחטאו?

שריד מספר אגדה תקופתית יפה בשפה עשירה. הוא משחזר תקופה קריטית בתולדות ישראל, רגע לפני שבית המקדש חרב. מבחינתו הכפר הוא מיקרוקוסמוס לבעיות ולמתחים בחברה היהודית של אז: השחיתות והכוח שאפיינו את חלק מהיהודים שפעלו בשירות הרומאים, כמו גובה המסים, או רב הכפר – הסמכות הדתית שאין בה טיפת חמלה, אלא רק רצון להשתייך לצמרת הממסד הדתי, הסנהדרין. לצורך כך הוא כופה לעתים על הכפר תקנות לא הגיוניות, כמו הכפייה על האופה להרוס את תנורו החדש משום שאינו עומד בדיני הטומאה – התכתבות מופלאה עם הפרשה התלמודית המכונה "תנורו של עכנאי".

מהי האמת הפנימית שלך? שואל אותנו שריד באמצעות חנוך. מהי חמלה אנושית, ומהם המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונותיך? אלו שאלות בהן מתחבטים חנוך ובני משפחתו, שלא פעם ניצבים מול בורותם של בני הכפר.

ברקע הסיפור מופיע ישו, המגיח באקראי כגיבור משני, אך באמצעותו שריד מנסה לומר לנו דבר משמעותי: הנצרות החלה ככוח שניסה לייצג את החמלה היהודית והדאגה לאנשים בשולי החברה, אך הכוח הזה, כמו כוחות דתיים אחרים, הפך למשיחי – כוח המוכן להקריב חיים כדי להביא גאולה לעולם.

שריד מגיש לנו ברובד השני של הספר אלגוריה למצבנו בהווה. כמעט באותן בעיות חולה החברה הישראלית; אז כהיום, היו לחברה היהודית כוחות מתונים ואנושיים בדמותו של חנוך הרופא, אך הם הפסידו לכוחות הקיצוניים והמשיחיים. האם אנחנו צועדים באותו נתיב של חורבן בית שני? האם אנחנו מתעקשים לא ללמוד את הלקח, ואולי פשוט לא מסוגלים? שריד מניח בפנינו שאלה מטרידה, ואת התשובה הוא משאיר לנו, הקוראים המוטרדים.

ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

קו השבר

בזמן האחרון אני הוגה בחיי, מביט אל הרגעים שבקשתי לשכוח, שברים ופגמים העולים וצפים בבהירות כואבת, כמו הנערה שעלבתי בה בשעה שבקשה את קרבתי. לא פעם אני מופתע לאופן שדווקא הרגעים האלה זכורים לי בבהירות. כעת אני מבקש לחיות בשלום עם הרגעים הרעים והיפים וגם עם אלה חסרי המשמעות, כשלמות אחת, בלתי נמנעת.

יש רגעים נדירים בהם המחשבות והרגשות המציפים אותי חוברים לאחד הספרים בהם אני קורא.

כך קרה לי כחוויה מפעימה, בשעה שקראתי את הספר הריסה, של אנה אנקוויסט, שלמען האמת שייכת לחבורה מצומצמת מאוד של סופרים שאני קורא אותם בנאמנות, כחברים אינטימיים, מהם אני יכול לקרוא על החיים שלהם לטוב ולרע כסיפור שיהדהד את סיפור חיי ורגשותיי, קריאה שהציפה אותי ברגש ענק של כאב ותיקווה.

אנה אנקוויסט, בכל ספר שלה, משלבת יסודות מהביוגרפיה שלה, כשהייתה צעירה, היא הייתה נגנית מצטיינת, אך הוריה טענו שזה לא מקצוע בטוח, ולכן נאלצה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת נפש כפסיכואנליטיקאית. היא איבדה את ביתה בתאונה, ולאחר שנים, היא הפכה לסופרת, המשלבת בכתיבתה את יסודות חייה, והיא גם מנגנת ברביעיית נגנים חובבים.

הספר של אנקוויסט, נפתח באופן לא שגרתי, בתיאור הריסה של ציור קיר ענק, מעל מטה המשטרה, ילדה הקופצת בחבל הניראת בגבה אל הצופה, יצירתו של קו וסטריק-יצירה אמיתית, שאכן צוירה ונהרסה במסגרת הריסת הבניין. המקרה האמיתי הזה, משמש נקודת מצא מרהיבה, כאלגוריה למשמעות ההרס בחייה האישיים של המלחינה הצעירה, אליס אאוכוסטוס.

אליס, המלחינה שלנו היא מסוג הילדים שגאוניותם ותשוקתם למוזיקה נכרת מילדותם, אך הגאוניות הזאת יש בה לא מעט חסרונות מכמרים, כמו המופנמות של אליס, בעיקר במקצוע – הלחנה מוזיקאלית שנחשב גברי. היא מזדהה עם הידן, מלחין עבר, שאומנם נחשב גאון, אך היה אדם בודד בחייו. אליס קוראת רבים מהספרים העוסקים בו ואף את מכתביו האישיים החושפים אהבה לא ממומשת ובלתי אפשרית לפטרונית שלו.

אליס עצמה, מתנהלת בסרבול רב, היא אומנם התחברה לחצוצרן, חבר ללמודים, לו כתבה את קטע בחינת הסיום של האקדמיה למוזיקה. הוא יצא לתזמורת בקנדה והשאיר את אליס נטושה.
אליס, באופן לא ברור מתאהבת במורה שלה להלחנה המבוגר ממנה בארבעים שנים, ואף נכנסת ממנו להריון ולבסוף ננטשת על ידו, ואף מפילה בהפלה טבעית את העובר.

אנחנו פוגשים את אליס הנשואה, מלחינה בסוף שנות השלושים שלה, המתכוננת ליצירת חייה, שהוזמנה על ידי התזמורת הממלכתית. כתיבת היצירה חושפת את אליס, כיוצרת מכוננת, אך גם את עולמה הסמוי בו סודות משלה, כמו העובדה שהיא שומרת בסוד מבעלה, את העובדה שהפילה בעבר, או גם הקונפליקטים שהיא חווה, כמו חיי הנשואים שלה, שלא ממש מסעירים, אך מגוננים.

על רקע הקשיים האישיים, אליס יוצרת את יצירת חייה, המתוארת בכתיבה ווירטואוזית, בה נחשף מקור השראתה ליצירה. תהליך הכתיבה עצמו הוא כמו תהליך לידה, או השראה אלוהית..
יצירת היצירה והשמעתה, היא שיא הריגוש של כתיבת אנקוויסט, המספרת לנו על היסודות האנושיים, כמו אובדן חיים, פגיעות אישית, הכמיהה לאהבה ומחירה, והאפשרות לחלום חלומות ולממשם.

באה מנוחה ליגע?

אני חייב וידוי, יש לי חולשה לציורי כריכות ספרים.

למה אני מספר לכם את זה, כי הפעם כריכת הספר, של שני הדר, חג המשק קומדיה רומנטית עם הרבה גזר, היא כל כך יפה ומופרכת, שהיא גרמה לי לקרוא את הספר, ממש כך.

אז, קודם כל נציג לכם את הכריכה ואת הרושם העז שהיא יצרה בקרבי:

בחזית שבולי חיטה בציור נוף של עמק, ממנו באופק מזדקרות פסגות גבעת המורה והתבור. בחזית הציור, מנגנת אקורדיון, המנגנת באקסטזה הנושאת את ראשה למעלה לשמים, מעט מאחוריה נגני חצוצרה, גיטרה ותוף מרים, יחד עם חברי מקהלה ורקדי המשק, הנמצאים בעיצומה של מסכת קיבוצית, ומעל בשמי התכלת, עפים מלאכים רומנטיים, פרה אחת, שמזכירה את ציורו של שגאל, ושיירת טרקטורים אדומים – פרגנסונים, ובצידם הימני טרקטור ירוק- ג'ון דיר? ומטוס ריסוס חוצה את העמק, בסוג של הצדעה לחוגגיו, ואת השמים פולחת להקת חסידות המביטה בפליאה בחוגגים, ומתחתיה חסידה אחת ורמז לנוספת שבאה בעקבותיה, שנטשו את הלהקה – אך בכוח האינרציה מושכות קדימה. הציור פשוט במסר המיידי שלו, גרם לי מיד לפצוח בשירה גדולה, ים השיבולים של הגבעטרון.

הדימוי המופלא של העמק, תמיד גורם לי דמעות כשאני רואה אותו, או קורא עליו, משום שהוא נוף ילדותי שלי. הוא מזכיר צייר אייקוני, את אלי שמיר, מכפר יהושע, שמצייר את נוף העמק כרקע לתושביו, כמו ביצירתו האייקונית, "שיר ערש לעמק", בה אקורדיוניסט, מנגן וסמוך לו קבוצת בנות – מקהלה השרה את שיר העמק, מבית אלפא עד נהלל, והבנתי, לפחות מההסבר לתמונה, שזהו שיר ההשכבה לעמק עצמו, שפעם תושבי הארץ היו גאים בו, כמי שסמלו את המהפכה הציונית. וכעת הוא ממחיש את שירת העמק הולכת ומשתתקת, משום שהערכים שלנו השתנו לחלוטין.

ואז חשבתי לאופן שאולי ציור כריכת הספר בספרה של שני הדר, הולך לעשות תיקון לתחושה שלי המלנכולית והעצובה העולה מהציור של אלי שמיר, ושאני הולך מעט לצחוק בימים אלה, אפילו על עצמנו, האם התחושה שלי או הצפייה שלי מהספר התממשה?

כך זה עם אזרח וותיק, שלא פעם במרבר ברבורים על נוסטלגיה שלא מעניינת אף אחד. אז מה עם הספר שלנו, כמעט שכחתי לשם מה התכנסנו?

אלה, בת עשרים ושומנה, קיבוצניקית, שלכאורה נמצאת בסביבה מוגנת אך יחד עם זאת חונקת, המטביעה בה חותם, כמי שלא הייתה לה אופציה אחרת. המצב יכול להיות גרוע יותר, במיוחד בשלב שהקיבוץ עומד לקראת הפרטה, ואלה עדיין לא חברה ועשויה להישאר ללא דבר.

אלה סטודנטית לתיאטרון, המבקשת שהקיבוץ יאשר את המשך לימודיה, בהם טמונים חלומותיה, אבל המנהל השכיר עונה לה תשובה, מה יקרה עם כל אחד בקיבוץ ירצה ללמוד תיאטרון, תשובה שמגלמת חשבונות פתוחים של הדורות הקודמים–צביאלי קוראים לה, על שם השבט אליו היא משויכת לטוב ולרע.

אלה בגילוי אומץ לא רגיל, החליטה להרים את חג היובל של קיבוצה, אתגר שעל פניו נראה מעבר לכוחותיה וכשרונה, באמצעותו היא מבקשת לפרוץ לקדמת הבמה, כהזדמנות לתיקון חייה המדשדשים, על הדרך היא מפתחת רומן כושל עם מנהל המשק החדש, עד כדי כך שבא לי לצעוק, מה קורה איתך אלה? האם אלה, שאף אחד לא מתייחס אליה ברצינות תצליח להשתנות?

הספר הזה אמור להיות קומדיה, לא כך הרגשתי ברבים מחלקיו. הרגשתי, שהספר מציע נוסחה בנאלית, איך לעשות לימונדה מהלימון, או לבסוף לגלות, שאהבה מתממשת מתחת לאורו של הפנס הקיבוצי. למרות מגרעותיו, זהו ספר שככול שמתקדמים בקריאה בו, הוא הופך לחוויית קריאה ממש נחמדה.

אחים לייאוש

הקריאה עבורי היא חלק מתרבות חיי, לכן חשתי בתסכול נורא, בשעה שחוותי משבר קריאה, שגרם לי קושי ממשי להתחבר לספרים. זה משונה משום שאני עדיין קורא טקסטים מסובכים באמנות ומקרא לצורך הכנת הרצאות, ואלי זאת הסיבה שגרמה לי להיות מאוד ממוקד בתחום אחד של קריאה, או אולי זה המצב הכללי שפשוט הולך ומפרק את מה שאנחנו בני האדם, המאבדים את עוגני החיים שלנו.

הייתי מנסה ספר, ומייד משליך אותו בתסכול בחוסר היכולת שלי להתחבר לטקסט, והיו לא מעט ספרים כאלה...

עד שמצאתי ספר אחד, שונה מכל הספרים, ספר נעדר שם, המציג את עצמו בכריכתו השחורה, ובאותיותיו הלבנות המנוקדות באדום, המודפסות כמניפסט : " רב השנים העדיף העם היהודי לקדש מילים ולא אדמה..." וחשבתי לעצמי: עוד פעם מנפחים לי את הראש עם אמירות של פנלים תקשורתיים שמברברים את עצמנו למוות ולמרה שחורה?

אבל בכותרת המשנה היה כתוב המילואים האחרונים שלי, ובכריכה האחורית היה כתוב על מורה לאזרחות בתיכון שמקבל צו למילואים, ואז חשבתי אוטומטית על המורים לאזרחות של תקופתנו – תגידו מה הם מלמדים – על איזון רשויות, על האופן שראש הממשלה הוא הראשון בין שווים...ואולי ברקע עומד הפחד שהורה לא מרוצה ירים טלפון לשר החינוך, שיבוא בעצמו לשמע שיעור. רץ כמה שאתה דפוק, באופן שאתה חושב שלילי, ואמרתי לעצמי שכן ...

אז קודם כל תודה לעמרי זיינדנברג, שהצליח לרתק אותי בגיבור שלו המורה לאזרחות מ 2012, בשעה שהתחלתי לקרוא בספר, חשבתי שלבטח יש בו משהו, אולי נבואה שחורה ודפוקה שמגשימה את עצמה... אז למה אני צריך לקרוא ספר כזה שיוסיף למלנכוליה הקיימת אצלי. אז בכל זאת קראתי, כי אני אוהב גיבורים נואשים, שמגעים לדרכים חסרות מוצא.
אז קראתי...

השפה של הספר, ממש יפה בפשטותה ובנגישות שלה, מה שגרם לי לקרוא ולהיאחז במלים כגלגלי הצלה למצב רוחי, ועל כך תודה.

הספר הכל כך ישראלי ונשמע אמיתי בפתיחה שלו, ובסיפור על גיבור הספר בגוף שלישי, על חייו המתסכלים ונטולי העניין, כמורה לאזרחות בתיכון, בגיל שלושים ובחיי זוגיות עם צעירה שממש אוהבת אותו, אך הוא מרגיש שהיחסים שלו איתה מקרטעים, והוא כלל לא מסוגל לדמיין את עתידו לצידה.

ולפתע הוא מקבל צו מילואים ויוצא אליו...למקום הכי ישראלי שמפגיש אותו עם כל קצוות החברה, דתיים, מתנחלים, חילונים ומהפריפריה הזנוחה, ואחד- הגיבור שלנו, שנשמע כמו שמאל טיפוסי, שכל משימה בשטחים גורמת לו ייסורי מצפון. הקשיים שלו מעוצבים על רקע שיממון משימות המילואים ועם דמויות שהן מעט סטראוטיפיות, ואמורות להמחיש את הקיטוב החברתי, אבל הן מעט מאולצות, והשיחות עצמן רדודות, הן בהיבט הרגשי, והן בהיבט האינטלקטואלי, כפועל יוצא של ספר שמנסה לחבר בין רומן למחשבה הגותית, אך לא מצליח לפתח אמירה משמעותית.

בדרך כלל, אני לא מספר על סיום ספרים, אבל לגבי הספר אין ברירה, כי היתרון שלו הוא בסיומו, בעובדה שהגענו לדרך ללא מוצא – מה עושים? על מה חושבים? ומסתבר שרובנו למרבה התדהמה פשוט מתקשים לנסח מחשבות מורכבות, או בכלל לתרגם אותן לעשייה, כתחושה משתקת ומאיישת.

האם הייאוש הוא חזות הכל? אני לא יודע, אבל ספר שיצא ב- 2012, ומעניק תחושת התפרקות הוא כמו נבואה שהגשימה את עצמה.