ריונוסוקה אקוטגווה (1892-1927), נחשב ביפן כסופר דגול, כתב סיפורים קצרים רבים, בניהם "רשומון" הקלאסי שעובד לסרט ע"י קורסאווה. הוא התאבד בגיל 35 בעזרת מנת יתר של כדורי שינה. אקוטגווה הוא קטגוריה בפני עצמה בספרות היפנית וגם המערבית. סיפוריו ברובם הם אוטוביוגרפיים בחלקם, הם מאוד מדכאים מכיוון שכל הסיפורים כאן מצביעים על נפשו המעורערת של כותבם, הוא עוסק ללא הרף במוות, דרכי התאבדות והמלנכוליה היא חוט השני לאורך כל סיפוריו.
די נדהמתי לקרוא באחרית הדבר המעניינת שסיפוריו נלמדים שנים רבות בבתי הספר ביפן. לא ברור לי מה הממשל רוצה להנחיל לתלמידים בקריאה בסיפוריו, מה גם שהם לא פשוטים לקריאה ובטח לא לתלמידי יסודי. הוא מרבה לצטט וכותב פסקאות שלמות ברוח קלאסיקות יפניות, סיניות ומערביות וללא הסברי המתרגמת היה חלק גדול מהתוכן הולך לאיבוד מתוך חוסר הבנה.
הסיפור הראשון הביא אותי כמעט לנטוש את הספר מספר פעמים, הוא בנוי מכ-50 פסקאות מחייו של המחבר הכתובות בסגנון יפני מסורתי והשפעת שירת ההייקו בולטת במיוחד. ברוב הפסקאות קשה בעצם להבין מה רצה המחבר לומר לנו. ידוע כי אקוטגווה לא אהב לכתוב פרוזה וגם לא סתם לספר סיפור, לדעתו כתיבה מטרתה לשרת את האמנות והטקסט חייב להיות אומנותי.
החל מהסיפור השני התחלתי להנות יותר מהסיפורים, אבל זה ממש דרש להיות פתוח לקרוא משהו אחר ממה שאנו רגילים ברומנים. קראתי הרבה ספרים של סופרים יפניים, גם מסורתיים ואני בא עם רקע בתרבות יפן ואף על פי כן הקריאה בספר זה הייתה משהו אחר וכאן חוזקו של הספר. מי שיקרא או שישנא או שלא יאהב את הסיפורים, אבל ירגיש שזה משהו מיוחד ואחר, אקוטגווה לא עושה חיים קלים לקורא.
ממליץ לקרוא ראשית את אחרית הדבר של המחברת ואז לגשת לקרוא את הסיפורים. אחרית הדבר מצויינת ונותנת רקע לסופר ולכתיבתו.











![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



