ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חתול נודד מאת הירו אריקווה
ספר לא משהו

---

#
אפשר להסיק בקלות שאני מחבבת מאד חתולים. הראשונה הגיעה אלינו במקרה לפני שנים רבות כגורה חמודה ועזבה אחרי 24 שנים. היא חינכה דורות של כלבים (כולל כלב אחד, שונא חתולים ידוע, שהגיע לבקר ואת הלקח שהיא לימדה אותו – בסרקזם, ללא אלימות – הוא בוודאי לא שכח עד יום מותו). כל עוד היתה בחיים היו בבית רק כלבים לארח לה חברה, ומעמדה הייחודי נשמר בקפדנות. משהלכה לעולמה נוספו חתולים לכלבים. הם שיכנעו אותי – חובבת כלבים מיסודי – שיש קסם רב ביצור הגמיש והיפהפה, יש משהו מאחורי העיניים המהפנטות, שמעלה על הדעת יצור מכוכב אחר המתנהל לפי כללים ייחודיים ששווה להכיר.

בגלל החיבה שלי לבעלי חיים אני נופלת לפחים, שחכמים ממני נמנעים מהם. כמו לקרוא ספרים שנכתבו "מזווית הראייה" של בעל החיים, על ידי סופרים שמנסים להתחנף לחלק האוכלוסייה שאוהב את חיות המחמד שלו. כמו הספר הזה.

זה ספר ילדים, למרות שאינו מוגדר ככזה. מסריו דידקטיים וממותקים בכבדות, בדיוק כמו שילדים אוהבים והוריהם אוהבים שהם אוהבים. הסיפור בגוף ראשון מספק, לכאורה, אותנטיות שחווה ומרגיש החתול. הקריצה היא כלפי המבוגרים שיקראו את הסיפור ויחשבו שהם נכנסים לעולמו של החתול הזה ולעולמו של הגבר שאוהב אותו. ובכן, אריקווה שייכת לחברה שאוהבת כנראה מסרים חד-משמעיים, רצוי רגשניים, המאפשרים בכי טוב והגון הרוחץ היטב את הנשמה. הסיפור הוא על אחד,סטורו, שמוצא חתול רחוב פצוע הדומה שתי טיפות מים לחתול שהיה לו בילדותו, ושנגזל ממנו בנסיבות טרגיות. הוא מטפל היטב בחתול שביית, עד שיום אחד הם יוצאים בצוותא למסע ביפן, במטרה למצוא לחתול בית אחר. תוך כדי המסע נחשפים פרטי חייו (האומללים) של סטורו, אישיותו הנדירה, חבריו והסיבות למסע.

ובכן – להשכלה כללית, אריקווה – חתולים אינם חושפים שיניים כשהם מאיימים. הם משטיחים את אוזניהם אחורה, מסמרים את פרוותם, מקשתים את גבם ומשתופפים להתקפה. חתולים אינם "מכשכשים" בזנבם. כשקצה הזנב נע לאיטו ימינה ושמאלה, תפוס מחסה. הם גם לא מזהירים – בדומה לכלבים – "אני יתפוס אותך ויעשה ממך קציצות, יא בן-XXX שכמוך!!!". חתול שאוזניו משוטחות על גולגולתו וזנבו נע ימינה ושמאלה, יתנפל בלי אזהרה נוספת על האובייקט וישאיר בו סימנים מדממים. הגורים – לידיעת אריקווה – עצמאיים לדעת אמם כבר בסביבות גיל חודש. היא עוד שוהה בסביבה כדי לבחון את יכולת הציד שלהם, אבל תעניש בחומרה את הגור המפגר שינסה לינוק ממה. חתולים הם יחידאים, אין להם "חברים חתולים" קבוצת החתולים הממתינה למאכיל/ה, אינה "חברים". הם אינטרסנטים המקיימים שלום קר עם בני מינם.

אני מודעת לעובדה שאני נתפסת לקטנוניות במקרה הזה. הכתיבה – מעבר לסממני הבורות שציינתי – פשוטה ותיאורית, כמו שמצופה מכתיבה לנוער. הדמויות משורטטות בקוים חדים. יש טובים (סבתות, דודות) יש רעים (הורים מסויימים...) חברת הילדים מנומסת ובעלת טקט. חברים מוכנים לעשות המון למען החבר שלהם. הרבה פעמים הטובים מתים והרעים נשארים בחיים. החיים עצובים אז בוכים ומדליקים קטורת. הסך הכל קצת איטי ומשעמם אבל נכתב בכוונה טובה.

ספר מאכזב נוסף מזן "הייתי חתולו/כלבו/דג-זהבו של איש אחד, ואני רוצה לספר לכם עליו ועל עולמו".

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חתול נודד