#
ג'ק לונדון נהג לקנות רעיונות לסיפוריו מסינקלר לואיס. כל רעיון עלה לו 7.5 דולר, ואם לשפוט לפי מה שקראתי ממנו, הסיפורים שנכתבו לפי הרעיונות הקנויים היו כנראה מוצלחים ואיפשרו לו להתפרנס מהם היטב. איך הרגיש לואיס, כשקרא את הספרים המוצלחים שלא הוא כתב? מן הסתם לעס את עצמו ובלע את מררתו. זה, לכאורה (לא באמת), נושא הספר הזה. מאוסים בעיני אלה המנצלים כישרון של מישהו אחר כדי להשיג רווחים לעצמם. אם כי רק

הסיפור ממוקם בביצות של קרוליינה הצפונית, מקום מוכר לכם היטב. בשביל רחוב האצ"ל בתל-אביב, אתם צריכים וייז. תודו. בביצות האלה, שתצטלמנה היטב לסדרה בטלוויזיה, מתקיים הסיפור הקלוש להפליא של קאיה, לא העיוות של שם האוטו קִיה כמו בישראל. בביצות שמה Kya, ושלה בביצות שמה קיה דניאל קלרק משום שבאופן פלאי ביותר היא עברה ממי שאינה מסוגלת לקרוא ולכתוב לאחת המחברת ספרי עיון. אמריקה היא בהחלט ארץ האפשרויות הבלתי מ

הספר הזה מכיל 7 סיפורים קצרים של מורקמי ומטבע הדברים צריך לפרט לגבי אותם סיפורים. אז ככה.
בעצם, אין מצב שאפרט בנוגע לכל סיפור. חובבי מורקמי המושבעים ממילא קוראים כל ספר שכתב ויכתוב, כולל את רשימת המכולת שלו. גם את הספר הזה יקראו ולכן אפשר לתאר באופן כללי ולא לתת סקירה של כל סיפור.
מורקמי מתאר גברים במצבים שונים בהם הם באים באינטראקציה עם נשים ומה זה עושה להם, מזקפה ועד התאבדות, מעונג עד חידלון.

עם עובד היתה מתמיד אות להוצאת ספרים ראויה ומעבר לכך. הזמנים השתנו ועתה ההוצאה הזו נלחמת על מקומה בין הוצאות רבות אחרות, וזה לא נראה טוב. לא טוב משום שעתה עם עובד מוכנה להוציא כל ספר לא ראוי, ובלבד שעדיין תותיר חותם בשוק הספרים. חסדים קטנים הוא מסוג הספרים שהם תעתיק מסרט לכאורה, ספר (וסרט) מיותרים בהחלט.
במה דברים אמורים?
הספר מסופר משתי נקודות מבט מקבילות היכנשהו בארה"ב, משהו שמחוקק נינוח ואינטל

#
היתרון שהיה לספר הזה הוא, שבגלל כמה ביקורות עליו שקראתי, ציפיתי לספר גרוע ומרוח, וההפתעה שלי היתה כולה לטובתו. הוא כתוב היטב (אם כי התרגום יכול היה להשתדל יותר), קל לעקוב אחר התפתחות העניינים למרות שהוא מדלג בין זמנים, ההסברים שהקורא מקבל להתנהגות הדמויות מתקבלים על הדעת, ולמרות מופרכות מובנית אפשר לקרוא אותו ואפילו להינות. זו לא ספרות גדולה אבל זה ניסיון להחיל את נקודת ההשקפה הייחודית של אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאי

אז איפה איפה הם הספרים ההם, עם המתח והחדשנות, עם הכתיבה הנפלאה (טוב, פה אני חורגת מהמנגינה הידועה), הטוויסטים הבלתי נגמרים של הרלן קובן. הנעלמים, דיו חיוור, התמימים, משחק הצייד, היער, הזדמנות אחרונה, אל תגלה.

אבל מי שהופך את התפירה המשובחת לקונפקציה עלובה שבה מפיקים 9000 חתיכות ליום, מוריד את הספרות שלו למקום לא ראוי.

חבל חבל חבל. חבל שאני מתפתה שוב ושוב לרכוש את התוצרת הקלושה והמתייפייפת

ג'ייקוב בונר הוציא לאור ספר אחד, די מצליח, ומאז הוא מנסה ללא הצלחה לשחזר את תהילתו הזמנית. הוא מחלטר בכל מיני עבודות של מנטורינג, עריכה ולימוד כתיבה והולך ומתייאש מהסיכוי להצליח להוציא עוד ספר טוב.
אחד מתלמידיו, בחור שחצן ולא נעים בשם אוון פארקר, מגיע לתוכנית בה ג'ייקוב מלמד כתיבה אבל מודיע לג'ייקוב מראש שהוא לא באמת רוצה ללמוד שום דבר, הוא כבר יודע לכתוב ולא רק זה - יש לו עלילה כל כך מוצלחת שההצ

אם בספר הקודם שקראתי, הופיע בית קפה עם חתולים, אז בספר הזה יש בית קפה מוזר לא פחות: בית קפה שמאפשר ליושביו לחזור בזמן.

אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה בעבר, או אפילו בעתיד, אני רוצה להגיע, היה לי קשה כל כך לענות כי יש הרבה אופציות. בתום הקריאה בספר הזה, האופציה של לחזור בזמן ליום שבו התחלתי אותו, נראית אופציה לא רעה בכלל.

ולמה? כי מדובר בספר מלא בקסם, אמפתיה ורגש, סיפור גדוש בעדינות יפנית כש