ביקורת ספרותית על העלילה מאת ג'ין האנף קורליץ
ספר טוב

---

ג'ייקוב בונר הוציא לאור ספר אחד, די מצליח, ומאז הוא מנסה ללא הצלחה לשחזר את תהילתו הזמנית. הוא מחלטר בכל מיני עבודות של מנטורינג, עריכה ולימוד כתיבה והולך ומתייאש מהסיכוי להצליח להוציא עוד ספר טוב.
אחד מתלמידיו, בחור שחצן ולא נעים בשם אוון פארקר, מגיע לתוכנית בה ג'ייקוב מלמד כתיבה אבל מודיע לג'ייקוב מראש שהוא לא באמת רוצה ללמוד שום דבר, הוא כבר יודע לכתוב ולא רק זה - יש לו עלילה כל כך מוצלחת שההצלחה שלו מובטחת מראש, אפילו בלי כשרון מיוחד העלילה הזו תהפוך את הספר לרב מכר. ג'ייקוב מזלזל בהצהרה המתנשאת הזאת… עד שהוא שומע מפארקר את העלילה שלו ונדהם לגלות שזו אכן עלילה יוצאת מן הכלל, שההצלחה שלה בהחלט מובטחת מראש. הספר של פארקר יהיה רב מכר, הוא משוכנע בזה.
השנים עוברות, הספר לא יוצא לאור, וכאשר ג'ייקוב מנסה לברר למה הוא מגלה שהתלמיד שלו נפטר זמן קצר לאחר שהשתתף בתוכנית הכתיבה. ג'ייקוב גונב את הרעיון המופלא של פארקר ויושב לכתוב את הספר בעצמו ואכן זוכה לכל ההצלחה והתהילה שהוא ידע מראש שהספר יזכה להם… וגם להודעות מטרידות שמאשימות אותו בגניבה ספרותית ומאיימות להוריד אותו מפסגת ההצלחה שלו אל השפל שבחשיפה ובבושה.
הגעתי לספר בעקבות ההמלצה של אפרתי, וההמלצה הצדיקה את עצמה. הספר כתוב היטב, מרתק, מותח, וכצפוי מספר שעוסק בסופר ובכתיבה - עוסק לא מעט בספרות ובכתיבה. גם אם אפשר לנחש פחות או יותר לאן הספר הולך - הוא עושה את הדרך לשם היטב.
(תזכרו את המשפט הזה, כי הוא מתכתב עם מה שיש לי לומר בהמשך).

***

אבל.
כן, בטח שיש אבל.
יש לי שתי בעיות עם הסיבוך שעומד במרכז הספר.
נתחיל מעניין הגניבה הספרותית. האם ג'ייקוב ביצע גניבה ספרותית? הוא לא קרא את הספר של פארקר, הספר עוד לא היה קיים כשהוא שמע עליו. פארקר סיפר לו על הרעיון שלו, על העלילה המבריקה שלו, אבל לספר באופן כללי מה העלילה של ספר זה רחוק מאוד מאשר לקרוא את הספר הזה. זה לא אומר שמדובר במעשה מוסרי במיוחד… אבל הפחד הנורא של ג'ייקוב מגילוי הוא קצת מופרך. אם פארקר לא הספיק לכתוב את הספר שלו - אין לאף אחד הוכחה שהיתה פה גניבה. אם הוא הספיק לכתוב אותו ומישהו ישלוף אותו מאיזה בוידעם - רוב הסיכויים שהספר הזה יהיה שונה כל כך מהספר של בונר, שהוא יזכה להנות מהספק.
גיבורי הספר מודעים לזה, כמובן:
"אילו היה אפשר לרשום זכויות יוצרים על עלילה, לא היו יותר רומנים," אמרה ונדי. תארו לעצמכם שיש אדם אחד בעולם שיש לו את זכויות היוצרים על בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה, בחור משיג את הבחורה. או גיבור שגדל באלמוניות מגלה שנודעת לו חשיבות מכרעת במסגרת מאבק כוחות אפי. כאילו, זה אבסורד!"
"טוב, אם להיות הוגנים, מדובר בעלילה ייחודית מאוד. נדמה לי שאת עצמך אמרת, ונדי, שאף פעם לא נתקלת בדבר כזה, לא רק במסגרת כתבי היד שהוגשו לך אלא גם כקוראת."

וכאן אני עוברת לבעיה השניה שלי עם הרעיון של הספר, אם כי הן כל כך קשורות זו לזו שאולי מדובר בבעיה אחת:
אני לא מאמינה בקיומה של עלילה כזאת, שהיא מופלאה כל כך עד שאפשר מראש, רק על פי תיאור שלה, להגיע למסקנה שהיא תזכה להצלחה אדירה, שהספר יהיה רב מכר בזכותה.
ספרות פשוט לא עובדת ככה.
כן, העלילה חשובה, אבל עלילה היא שלד מאוד מאוד בסיסי.
שימו בצד שאלות כמו רמת הכתיבה, עושר השפה, הקישוטים הספרותיים, בניית ואפיון הדמויות. קחו רק את ציר העלילה: איך אתם מספרים אותו? איך מסדרים את אבני הבניין שמהן בנויה העלילה הזאת? מאיפה מתחילים? איזה הטרמות ורמזים קטנים נותנים לקורא, איזה שפנים שולפים מהכובע באיחור, מאיזה ומכמה נקודות מבט מספרים את הסיפור, איפה מקצרים ואיפה מאריכים, האם קופצים קדימה ואחורה או מספרים לינארית.
יש כל כך הרבה דרכים לספר סיפור והן ישפיעו באופן דרמטי על התוצאה.

קחו את יו נסבו לדוגמה. דמיינו שאתם יושבים איתו לכוס בירה באיזה פאב נורווגי אפלולי והוא משתף אתכם את העלילה של אחד הספרים שלו. אתם הולכים הביתה וממהרים לכתוב ספר בלש שעוקב אחרי העלילה הזאת… ומקבלים ספר בלש בינוני למדי, במקרה הטוב.
כי מה שעובד אצל נסבו הוא לא העלילה. זה בחלקו דמות הבלש האלכוהליסט, השבור, זה בחלקו הרוצחים הפסיכופתים המופרעים (או לפחות זה מה שהוא כנראה חושב שעושה את העבודה, אין הסבר אחר לריבוי תיאורי האכזריות והזוועות אצלו) והרבה האופן בו הוא מספר את העלילה שלו: ההטעיות שלו עושות שימוש מתוחכם באבני הבניין של העלילה. פיסקה שמתארת מעשים של דמות אחת, עצירה, פיסקה אחריה לכאורה ממשיכה עם אותה דמות, אבל רק בדיעבד תבינו שהיא למעשה תיארה דמות אחרת. דיאלוג שנראה כאילו הוא מאשר את החשד שאחד הדוברים בו הוא רוצח והשני חושד בו, אבל רק בדיעבד תבינו שלמעשה זה היה בדיוק הפוך, שהדיאלוג דו משמעי ולמעשה החשוד הוא זה שבדיוק גילה שהאדם השני הוא רוצח.

קחו את לי צ'יילד. מה הפך את הספרים שלו לכאלו רבי מכר? האם העלילות שלו מבריקות או יוצאות דופן במיוחד? לאו דווקא. דמות הקאובוי המודרני, איש החוק הבודד שלוקח את החוק לידיים ועובד על פי קוד מוסרי משלו, סוג של גיבור על ריאליסטי. זה, והכתיבה של צ'יילד שכנראה עושה את העבודה.

טוב, אבל מה עם העלילה באמת באמת מבריקה ומיוחדת?
לאגתה כריסטי יש ספר שבו הבלש מנסה לעלות על עקבותיו של רוצח סדרתי מטורף ששולח לו מכתבים לפני כל רצח, ורוצח אנשים זרים לפי חוקיות משונה.
(זהירות, ספוילר לפניכם!)
פתרון התעלומה מגלה כי הרוצח למעשה כלל אינו מטורף ואפילו לא באמת רוצח סדרתי. הוא מעוניין לרצוח אדם אחד ספציפי, אך מכיוון שיש לו מניע ברור לרצח הזה והוא יהיה הראשון שהמשטרה תחשוד בו - הוא מסווה את הרצח הזה כחלק מסדרת רציחות של מטורף. מבריק, נכון?
לפחות שלושה סופרי מתח אחרים השתמשו בטריק הזה באחד מהספרים שלהם ונחשו מה, אף אחד לא האשים אותם בפלגיאט. ולא פלא, הספרים האלו מאוד שונים זה מזה.

האם הרעיון הזה לבדו, מבריק ככל שיהיה, מבטיח הצלחה לסופר שישתמש בו?
לא.
צריך לבנות את הסיפור, צריך שהוא יהיה משכנע, צריך שיהיו רמזים שיטעו את הקורא. עלילה מבריקה זה יופי של התחלה, אבל זה הכל. התחלה.
והאמת היא שגם הסופרת מבינה את זה. כי אם להיות כנים, הספר הזה חותר תחת עצמו: הרעיון הכה מבריק לעלילה שהיא הצלחה מובטחת יתגלה לנו במהלך הקריאה, יחד עם חלקים של הספר של ג'ייקוב, ונשאלת השאלה… אם הוא כל כך מוצלח גברתי הסופרת - למה בעצם לא סיפרת אותו בפני עצמו? למה עטפת אותו בסיפור מסגרת (מוצלח!) של סופר שגונב עלילה? ולמה, אם כבר, הספר הזה עצמו שמספר, בין השאר, את אותה עלילה מוצלחת… לא זכה להצלחה ברמה של הספר הבדיוני בעולם הבדיוני של הספר, עם מקום ראשון במכירות במשך חודשים וראיון אצל אופרה וינפרי? (נראה לי, אני לא באמת יודעת, אולי הוא כן היה רב מכר היסטרי).

אז העלילה של הספר "העלילה" מוצלחת יותר מהעלילה של הספר הדמיוני שרק חלקו מופיע בספר "העלילה" (הסתבכתם? מצטערת…) אבל מקורית ככל שתהיה - היא הזכירה לי קצת את לכתוב כמו אלוהים של אשר קרביץ. האמת היא שאני לא זוכרת מספיק מהספר ההוא כדי לעמוד מאחורי ההצהרה הזאת, אבל יש כמה קווי דמיון, למרות שאני לא חושבת שאף אחד מהסופרים המדוברים גנב את הרעיון מהשני.
וזה שוב חיזוק לכך שעלילה, מוצלחת ומקורית ככל שתהיה, רחוקה מאוד מלהגדיר את הספר.

אישית חשבתי שג'ייקוב שחרד כל כך שמא תתגלה הסוג של גניבה ספרותית שלו (שאני בספק רב אם היא אכן כזו מבחינה משפטית) היה צריך לגשת לכל העניין הזה אחרת מלכתחילה, להודיע מראש שהיה לו תלמיד מוכשר ואהוב ששיתף אותו ברעיונות שלו לגבי ספר שהוא רוצה לכתוב, ושהוא עצמו עזר לו לחדד ולגבש את הרעיונות שלו, שלצערו הרב התלמיד שלו נפטר בדמי ימיו והוא ראה לעצמו חובה קדושה לכתוב בעצמו ספר ברוחו של הרעיון של התלמיד שלו, ולעשות את זה תוך שהוא רומז בעדינות שלמעשה כל הקרדיט מגיע לו ורק מתוך צניעות וענווה הוא נותן איזשהו קרדיט לתלמיד שלו… לו הוא היה ניגש כך לעניין אולי היה זוכה לטיפה פחות תהילה, כי היה חולק את הקרדיט עם פארקר האנונימי (אם כי סיפור מרגש על מורה מסור וסופר צעיר בפוטנציה שמת בדמי ימיו היה ודאי עוזר לקידום המכירות) אבל לא היה נאלץ לחיות בפחד שמא יתגלה הסוד לגבי הרעיון של הספר.
כמובן שאם הוא היה עושה זאת, לא היה לנו ספר בכלל, וזה באמת חבל כי בסך הכל מדובר בספר כיפי, וכל המחשבות האלו על עלילה ועל החלק שלה בהצלחתו של ספר שהטרידו אותי כל הקריאה הם למעשה פיצ'ר, לא בג, ונותנים איזשהו עומק נוסף לקריאה.

***

וזהו בעצם, חוץ מזה שבשלב הזה אני חייבת להודות שגם אני עשיתי פלגיאט!
כי את כל החפירה שלי פה על עלילה ועל כמה שהיא שולית בסיפור הגדול (pun intended) אריך קסטנר כתב לפני וכמובן שגם הרבה יותר טוב, אז כדי שלא תאשימו אותי בגניבה ספרותית - הנה זה, מתוך ההקדמה לפצפונת ואנטון:

מָה בְּדִיּוּק רָצִיתִי לְהַגִּיד? אָה כֵּן, נִזְכַּרְתִּי. הַסִּפּוּר שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם הַפַּעַם הוּא סִפּוּר מוּזָר. רֵאשִׁית הוּא מוּזָר כִּי הוּא מוּזָר, וְשֵׁנִית הוּא בֶּאֱמֶת קָרָה. הוּא פֻּרְסַם בָּעִתּוֹן לִפְנֵי חֲצִי שָׁנָה בְּעֵרֶךְ.
"אֲהָה," אַתֶּם חוֹשְׁבִים לְעַצְמְכֶם וּמְסַנְּנִים דֶּרֶךְ הַשִּׁנַּיִם, "אֲהָה, קֶסְטְנֶר גָּנַב סִפּוּר!"
בִּכְלָל לֹא!
אָרְכּוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר בָּעִתּוֹן הָיָה לְכָל הַיּוֹתֵר עֶשְׂרִים שׁוּרוֹת. עַד כְּדֵי כָּךְ הָיָה קָצָר, שֶׁמְּעַט אֲנָשִׁים קָרְאוּ אוֹתוֹ. זוֹ הָיְתָה יְדִיעָה וּבָהּ הָיָה כָּתוּב בְּסַךְ הַכֹּל שֶׁבְּתַאֲרִיךְ כָּזֶה וְכָזֶה קָרָה בְּבֶּרְלִין כָּךְ וְכָךְ. מִיָּד נָטַלְתִּי מִסְפָּרַיִם, גָּזַרְתִּי אֶת הַיְּדִיעָה וְשַׂמְתִּי אוֹתָהּ בְּתֵבַת הַמּוּזָרוּיּוֹת. אֶת תֵּבַת הַמּוּזָרוּיּוֹת הֵכִינָה בַּעֲבוּרִי רוּת. עַל הַמִּכְסֶה רוֹאִים רַכֶּבֶת עִם גַּלְגַּלִּים בְּצֶבַע אָדֹם בּוֹהֵק, לְיָדָהּ נִצָּבִים שְׁנֵי עֵצִים בְּיָרֹק כֵּהֶה וּמֵעֲלֵיהֶם שָׁטִים שְׁלוֹשָׁה עֲנָנִים לְבָנִים, עֲגֻלִּים כְּמוֹ כַּדּוּרֵי שֶׁלֶג, וְכָל זֶה מִנְּיָרוֹת כֶּסֶף, נֶהֱדָר. הַסִּפּוּר לֹא עוֹרֵר תְּשׂוּמַת לֵב מְיֻחֶדֶת אֵצֶל מְעַט הַמְּבֻגָּרִים שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ. עֲבוּרָם הָיְתָה הַיְּדִיעָה עֲשׂוּיָה עֵץ. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת עֲשׂוּיָה עֵץ? אֲנִי מִתְכַּוֵּן לָזֶה:
כְּשֶׁיֶּלֶד קָטָן מוֹצִיא מִתַּחַת לְתַנּוּר הָעֵצִים בּוּל עֵץ קָטָן וְאוֹמֵר לוֹ, "דַּנְדִי־גִידַן", אוֹ "דִּיוֹ", אוֹ "הוֹיְסָה" — הָעֵץ הוֹפֵךְ לְסוּס. סוּס חַי וַאֲמִתִּי. וּכְשֶׁאָחִיו הַגָּדוֹל מִסְתַּכֵּל עַל חֲתִיכַת הָעֵץ וּמְטַלְטֵל אֶת רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, "זֶה הֲרֵי לֹא סוּס, אַתָּה פָּשׁוּט חֲמוֹר," זֶה בִּכְלָל לֹא מְשַׁנֶּה אֶת הָעֻבְדּוֹת. וְעִם הַיְּדִיעָה בָּעִתּוֹן זֶה הָיָה בְּדִיּוּק כָּכָה. הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים חָשְׁבוּ: נוּ, אָז זוֹ יְדִיעָה שֶׁל עֶשְׂרִים שׁוּרוֹת. אֲבָל אֲנִי לָחַשְׁתִּי אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם "הוֹקוּס־פּוֹקוּס" וְנַעֲשָׂה מִמֶּנָּה סֵפֶר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על העלילה