“הספר הזה הוא לגמרי כוס הקפה שלי!




יש לי מסורת קבועה במהלך הפסקת הבוקר בעבודה: שתיית כוס קפה.
אין יום שבו אני מגיע לעבודה ולא חוזר על המסורת הזו. לפעמים נס, לפעמים טחון, לפעמים טורקי, לפעמים חלב רגיל, לפעמים סויה או שקדים - אבל מה שכן, תמיד אבל תמיד כוס קפה חמימה בהפסקה, לנשום איתה מעט את האוויר שבחוץ.

הספר הזה הוא כמו "מסורת כוס הקפה" שלי: שוב פעם אותו בית הקפה שניתן לחזור בו בזמן, שוב פעם סיפורים מרגשים על אנשים ושלל סיבותיהם לחזור לעבר או להגיע לעתיד, שוב פעם רוח רפאים על כיסא קוראת בספר, שוב פעם הכללים המעצבנים שמגבילים את ההשפעה על החזרה בזמן.
שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. אבל יודעים מה? מסורת זו מסורת! כמו שבמהלך כל התקופה שאני עובד, הספקתי לשתות כבר איזה אלפי כוסות קפה בהפסקות הקפה שלי, ואף פעם לא נמאס, אז כך גם כאן - מצידי תתנו לי עוד אלפי ספרים של טושיקאזו טוואגוצ'י אודות בית הקפה הקסום הזה, עם אותו גימיק שחוזר על עצמו, ורק עם סיפורים שונים, ולעולם לא באמת יימאס. כל סיפור וסיפור בו על אדם שרוצה לחזור בזמן, הוא עולם בפני עצמו, והקונספט הוא כמו גימיק ממכר שכיף להלביש עליו סיפורים מרגשים ואישיים של כל מני דמויות.

***

הסיפור הראשון עוסק בשני חברים טובים, כשאחד החברים מת והחבר השני לוקח את בתו התינוקת של חברו ומגדל אותה כאילו הייתה ביתו. הוא מרגיש אשמה שהוא לא מספר לה מי אביה האמיתי ושלא מדובר בו, ועל כך שהוא "לקח" מחברו הטוב את הבת שלו.
הסיפור השני עוסק בבן שמגלה שאמו מתה לאחר מאבק במחלה קשה, כשהוא לא ידע כמו כולם שלא נותר לה הרבה זמן לחיות, ולא הספיק להיפרד ממנה כמו שצריך.
הסיפור השלישי עוסק בגבר שלא נשאר לו זמן רב לחיות, שמגיע לעתיד כדי לגלות מה עלה בגורל אהובתו ואיך היא התמודדה אחרי מותו הצפוי.
הסיפור הרביעי עוסק בגבר שחוזר לעבר כדי לפגוש את אשתו שמתה ושהמוות שלה יושב על מצפונו, כדי לתת לה מתנה שלא הספיק להעניק לה כשעוד הייתה בחיים.

נהניתי מכל ארבעת הסיפורים, כשבחלקם תובנות מעניינות, הסיפור הרביעי אף היה מקסים במיוחד. עם זאת, את הספר קראתי בתקופה שבה לא כל הריכוז שלי הופנה אליו. קראתיו בתקופה קצת מבלבלת שגרמה לי לחשוב שאיזה באסה שאין באמת בית קפה כזה שבו ניתן לחזור בזמן, כי גם אם לא ניתן באמת לשנות את העבר או לתקן אותו, החזרה עדיין יכולה להועיל ולעזור לי להתמודד נפשית עם בעיה שקורית לי בהווה, מה שנקרא "תרפיה בחזרה בזמן", וכמו כן אולי הייתי יכול להגיע לעתיד ולראות מה יעלה בגורלי. אז יכול להיות שהייתי נהנה ממנו אף יותר אם הייתי קורא אותו בתקופה שקטה יותר כשכל הריכוז שלי מתמקד רק בו, ולכן על אף ההתלבטות הקלה בין ארבעה לחמישה כוכבים, אני מעדיף לתת לו חמישה. החיבור לדמויות, הגימיק המקורי (אמנם חזרה לזמן זה הכי חרוש שיש, אבל הספר הזה ללא ספק מעצב מחדש את המושג ומעניק לו נופך ייחודי משלו) והאווירה והכתיבה לגמרי עשו את שלהם.




יאללה, ביי, הלכתי לשתות כוס קפה. אין מה לעשות, מסורת זו מסורת.”

“מאוורר התקרה המסתובב לאיטו, העמודים והקורות החומים כהים, החריטות בדלת הכניסה והקירות הצבועים בחום אדמדם ושלושת שעוני הקיר שכל אחד מהם מורה שעה אחרת. בית הקפה בגון סֶפְּיָה (Sepia), כתוצאה מכך שהתאורה היחידה בו בוקעת מבעד לאהילי המנורות. המסדרון הצר המוביל לשירותים.
אותו האוויר, אותה האווירה, מזה עשרות שנים. כמה? יותר ממאה שנים. כמה? מי סופר. כאן הזמן כמו עומד מלכת. בוקר או לילה, קיץ או חורף - לא מורגשים.

קלאנג-דונג

צלצול פעמון מרחף באוויר בכניסה לבית הקפה "פוּניקוּלוֹ פוּניקוּלה" השוכן בקומת מרתף בבית פינתי ברחוב צדדי במרכז טוקיו.
כאן מגישים רק קפה. ולא, לא גם לאטה וגם אספרסו קצר או כפול ואמריקנו והפוך מכל הסוגים ואיטלקי וברזילאי. לא, רק "קפה". תמיד באותה הטמפרטורה, באותו המרקם, באותו הטעם ובאותם הכלים.

וכאן גם אפשרי בתנאים וכללי התנהגות מאוד, מאוד, מאוד נוקשים ומפורטים, לחזור בזמן לאחור אל רגע מוגדר בעבר האישי (או קדימה אל רגע מוגדר בעתיד האישי) ואם החוזר בזמן אינו מציית לאחד התנאים / כללים, או אז.. ראו מה קרה לאישה בשמלה הלבנה היא רוח הרפאים.

את הספר הראשון "לפני שהקפה יתקרר" מאוד אהבתי.
יצירה נהדרת - האוויר והאווירה, הדמויות, הסיפור המדויק הנקי והמינימליסטי היפה. הדימיון והריאליה שמתערבבים בחן - אגדה יפנית יפה. וכשראיתי שספר שני יצא - חטפתי ולא התאכזבתי, גם הוא כקודמו, גם כאן ארבעה סיפורים אנושיים קטנים ויפים, כשבכל אחד מהם יחזור המבקש שכל כך רוצה אל רגע של נקודה / צומת / מפגש בעברו, הם כאלה שמבקשים וכל כך רוצים להשקיט את הנפש ולסגור פינה פתוחה וכואבת כדי להמשיך הלאה שלמים יותר, אולי שלווים יותר.
התנועה היא לזמן קצר אל רגע מוגדר בעבר האישי של החוזר או יכולה להיות גם אל רגע מוגדר בעתיד. הוא כן יכול להיות מצויד בטלפון נייד ולצלם או להקליט את רגעי למפגש המחודש שם בעבר או לזה שיתרחש שם בעתיד יכול החוזר לקחת עמו טלפון סלולרי ולצלם או להקליט את המפגש וכן יכול להביא אתו חפץ מתנה, מכתב או דבר אחר לאדם איתו הוא הולך להפגש.
אצל כולם החזרה להווה מהעבר הרגעי חיוך רגוע או בכי מרורים שמבטאים הקלה, סגירת פינה או מעגל ואפשרות אולי להמשיך שלמים יותר. במסגרת אותה תנועה אחור /קדימה בשום אופן אין אפשרות להשפיע / לשנות את שהיה, הווה, יהיה.

קלאנג דונג

בבית הקפה השקט מסתובבות כל הזמן גם אותן הדמויות מן ספר הקודם ושכמעט תמיד שם: האישה בשמלה הלבנה היא רוח הרפאים. קאזו טוקיטה המלצרית הרגועה חייכנית ומעט המסתורית והיא היחידה שמגישה את הקפה המיוחד לטקס תוך כדי טקס שמחזיר אדם אחור בזמן. גוהטארו צ'יבה מנהל בית הקפה שאת הקפה ה"רגיל" יכול להגיש אף הוא. ועוד שניים-שלושה לקוחות קבועים.
ובספר הזה נפגוש גם חלק מארבעת הדמויות שסיפוריהן סופרו בספר הקודם ושחזרו אז אחור בזמן, הם מגיעים לקפה שקט ותוך כדי יספרו אולי מה בינתיים התחדש בחייהם.

בתחילת ספר זה ישנה סקירה קצרה על הדמויות החוזרות מן הקודם ואלה הקבועות וחזרה על תיאור בית הקפה וכללי הטקס - כך שאין חובה להתחיל בראשון, אם כי מומלץ בחום.

אגדה יפה. פסטלית שקטה וחזקה. מינימליסטית ונעימה. מקסימה.”

“המשך לספר הראשון "לפני שהקפה יתקרר". חוזר על עצמו ולא מחדש כלום. מיותר לטעמי”