אם בספר הקודם שקראתי, הופיע בית קפה עם חתולים, אז בספר הזה יש בית קפה מוזר לא פחות: בית קפה שמאפשר ליושביו לחזור בזמן.
אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה בעבר, או אפילו בעתיד, אני רוצה להגיע, היה לי קשה כל כך לענות כי יש הרבה אופציות. בתום הקריאה בספר הזה, האופציה של לחזור בזמן ליום שבו התחלתי אותו, נראית אופציה לא רעה בכלל.
ולמה? כי מדובר בספר מלא בקסם, אמפתיה ורגש, סיפור גדוש בעדינות יפנית כשהכתיבה הרגישה משתלבת עם העדינות שבסיפור בצורה... מעודנת.
הספר הזה הוא פשוט מעדן!
הספר מאגד בתוכו 4 סיפורים. כל סיפור מתרחש באותו בית קפה. כל סיפור שם במרכזו דמויות מסוימות. דמויות מרכזיות בסיפור אחד יכולות להיות דמויות משניות בסיפור אחר, ולהיפך. יש כמה דמויות קבועות שתופסות מקום מרכזי למדי בכל אחד מארבעת הסיפורים, בעיקר הדמויות שמזוהות עם כוח האדם שעובד בבית הקפה.
במרכז כל סיפור עומדת דמות שרוצה מסיבות כאלו ואחרות לחזור בזמן לעבר (בסיפור הרביעי יש גם מעבר לעתיד). אותה דמות רוצה לפתור בעיה, לענות על שאלה שמטרידה אותה, שאלה שלהרגשתן של אותן דמויות, יכולה להיפתר באמצעות חזרה בזמן.
השמועה היא שבית קפה מסוים בטוקיו מאפשר ליושביו לחזור בזמן. אבל בית הקפה לא עושה ליושביו הנחות, ולא רק בקשר למחיר האוכל - יש כמה כללים: ניתן לחזור בזמן רק באמצעות ישיבה על כיסא מסוים שניתן לשבת בו רק כשהאישה שיושבת עליו הולכת לשירותים, ההווה לא ישתנה לא משנה מה ינסו הדמויות לשנות ולעשות אחרת בעבר או בעתיד, ניתן לפגוש בעבר או בעתיד אך ורק דמויות שנכחו בבית הקפה הזה, ניתן להישאר בעבר או בעתיד רק כל עוד הקפה חם וכשהוא מתקרר חובה לסיים לשתות את כולו ולחזור במהרה להווה.
ובכן, אתם וודאי שואלים את עצמכם, מה הטעם? כנראה שמר כמו קפה.
בתמציתיות - הסיפור הראשון עוסק בבחורה שבן זוגה עוזב אותה למען הקריירה, הסיפור השני עוסק בבחורה שמתמודדת עם האלצהיימר של בן זוגה, הסיפור השלישי עוסק בשתי אחיות וחרטה גדולה אחת שמרחפת סביבן והסיפור הרביעי עוסק בקשיי לידה.
אהבתי את כולם, אך הסיפור השני והשלישי ריגשו אותי קצת יותר.
את הספר התחלתי בתקופה סוערת מבחינת מזג האוויר. גשמים, רעמים, ברקים. הסתגרתי בחדרי, והמזג אוויר הסוער שבחוץ התאים לי באופן מושלם לאווירה של העלילה בתחילת הספר ועזר לי לבנות בצורה ציורית מחזה בראשי: בית קפה אינטימי ושקט, עובדי בית הקפה נמצאים אך לא ממש מורגשים אלא רק ברקע ובמעומעם, בחוץ סוער, ברק מאיר כיסא מסוים בבית הקפה, עליו אישה זקנה בשמלה עושה מבט מפחיד, רעם מחריש אוזניים מופיע מיד לאחר מכן ואז שקט, כשרק קולות הטיפטוף של הגשם נשמעים ברקע...
את הספר הזה סיימתי כמה ימים לאחר מכן, כשהופיעה השמש. גם המזג אוויר בסיום הקריאה בספר התאים באופן מושלם לאווירה של סיום הספר: אופטימי, שמח, מאיר עיניים, כמו שמש אחרי גשם סוער. לכל הדמויות הייתה בעיה. הם חזרו בזמן. ההווה לא השתנה. מה כן השתנה, אם ככה? ובכן, שהם מצליחים להתמודד בהווה עם אותה בעיה.
אוי, לא! הכנתי לי קפה לפני שהתחלתי לכתוב את הסקירה, ושכחתי ממנו והוא עומד להתקרר! חייב ללכת! תודה לכם שקראתם!


















