****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, בי

"עת משונה לגדול, חשב ויקטור, ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד..."

ויקטור הוא איש בודד שחי לו לבדו. טוב אולי לא ממש לבדו, לפני שנה אימץ פינגווין מגן החיות לאחר שגן החיות נסגר. ויקטור חולם לכתוב אך סובל ממחסום כתיבה עמוק ומחוסר בהשראה. אחרי שנים של תסכול וניסיון למצוא את מקומו, מוצא ויקטור עבודה לא שגרתית יש לומר, בעיתון. ויקטור מקבל את תפקיד כותב ההספדים

#
הוא מתחיל כמו "החטא ועונשו". איליה חוזר הביתה אחרי 7 שנות מאסר. לפני 7 שנים הוא היה סטודנט מצטיין, שגודל על ידי אם חד-הורית. לאחר שתפרו לו תיק, נשלח ל"מחנה" וסירבו אפילו לקצר את עונשו בשליש. אמו נפטרה יום לפני שהגיע הביתה, ודירתה נבזזה. חברתו מלפני 7 שנים כבר מזמן בזרועות אחר... איליה שותה וודקה שהיא התרופה המהירה ביותר לצרות שנחתו עליו. נראה לי שזה מה שדוסטוייבסקי היה כותב היום, כולל הנימה היב

אז יש פינגווין בחדר ואני מסכים זה די מגניב וחמוד אבל לא מחזיק ספר ולזרוק פינגווין לסיפור לא הופך אותו למקורי.
יש דמות ראשית בסגנון מורקמי – קמה , אוכלת , עובדת ,עושה כלום , מקבלת מוזריות שנופלות עליה בהכנעה אדישה. אבל מה שעובד לאחד לא עובד לשני.
אולי משהו לא עבר בתרגום אולי זה סגנון שאני לא מתחבר אליו ואולי זה הומור שאני לא מבין אבל האפרוריות של הסיפור וחוסר האמינות של הדמויות – ביחוד הילדה -

אל "המוות והפינגוין" הגעתי לאחר שידידה שמעה שאני קורא את "הדבר" של אלבר קאמי. סיפרתי לה על העומק של הספר, על הדכאון העמוק שהוא נוטה להשרות (במידה ומתחילים לפשפש בעומקו הפילוסופי), והיא בטוב ליבה רצתה לתת לי ספר פחות מיושן. כך הגעתי אל "המוות והפינגוין", ספר קצר וקליל, שבכלל הושאל לי כ"ספר לשבת" ושקריאתו נמרחה לה במשך שבועיים.
כשקריאה בספרים קלילים כאלה נמרחת לה, זה לרוב לא נובע מחוסר זמן, אלא מחו

ספר מוזר משהו. מצד אחד הוא קריא וקל. מצד שני - הואלא מגיע לשום מקום. מין סיפור לא ברור שמדבר על טלפון של קורבן רצח, ומצד שני הקורבן היה נבלה גדולה. ומשום מה הרוצח מנצל את הנייד כדי להתכתב עם מי שהיו באנשי הקשר של הנרצח. לא ברור ולא טוב. הרעיון יפה - התוצה ממש לא טובה

סיפור נחמד, מ א ו ד אהבתי!
החלטתי לקרוא את הספר בפעם הראשונה כשנפלו עיניי על הכותרת "המוות והפינגווין".. וגם לאחר שקראתי את הספר אני עדיין מאמינה שזאת הכותרת הכי מושכת ומוצלחת!
ומי יכול לא לאהוב את הפינגווין בעל העיניים המדוכאים -מישה-!!
ויקטור לקח את הפינגווין מישה מגן החיות כשלא יכלו להאכיל אותו, לפני כשנה משמצא עבודה בעיתון ונטלו עליו כתיבת ספדים על אנשים מפורסמים שעדיין בחיים -מכאן אנחנו יכ

ספר מעולה. הייתי מוריד לו כוכב אחד רק על הגסויות הכל כך מיותרות שהוכנסו כ"סצינות" שמדברות בשפה ההוליוודית ה"מחייבת" אליה הקולנוע ה"ישראלי" מאוד מכור.
העלילה טובה. הסיומת אדריה ומפתיעה.
הדמויות כתובות נהדר. המתרגם עשה עבודה מצוינת מאין כמוה. אתה יכול ממש להרגיש את ה"סיפור הרוסי" בין כל סיטואציה שמובאת לאורך כל הספר. מומלץ.

אנדריי קורקוב בן ה64 הוא ממשיך-דרך ראוי לענקי הרוח של הספרות הרוסית במאות הקודמות. קורקוב שאב , בסבירות גבוהה, השראה לרוב ממיכאיל בולגקוב, ומצטיין כמוהו בהומור מרושע ושנון. כיאה לסופר העומד על כתפי ענקים, אנדריי קורקוב הוציא מתחת ידיו ועטו יצירה משובחת, שלא מביישת את קודמיו, וכתובה בשפה רזה, קריאה וקולחת שלא תרתיע את קוראי