“#
הוא מתחיל כמו "החטא ועונשו". איליה חוזר הביתה אחרי 7 שנות מאסר. לפני 7 שנים הוא היה סטודנט מצטיין, שגודל על ידי אם חד-הורית. לאחר שתפרו לו תיק, נשלח ל"מחנה" וסירבו אפילו לקצר את עונשו בשליש. אמו נפטרה יום לפני שהגיע הביתה, ודירתה נבזזה. חברתו מלפני 7 שנים כבר מזמן בזרועות אחר... איליה שותה וודקה שהיא התרופה המהירה ביותר לצרות שנחתו עליו. נראה לי שזה מה שדוסטוייבסקי היה כותב היום, כולל הנימה היבבנית על מר גורלו של איליה ועל מה שחוסר הצדק גורם לו לעשות. זה היה הזמן בו שקלתי לנטוש את הספר, כי אומללות, גם אם יש לה סיבה, שגורמת לבעליה להרגיש מקופח ודפוק (תראו איזה חיים אומללים ומזל רע יש לי) – אינה כוס התה שלי (או הוודקה, אם הייתי שותה וודקה)

לא נטשתי. לאחר ההתחלה הספר מקבל תפנית מפתיעה שגרמה לי להמשיך ואפילו להתפעל. הרעיון המוצלח העומד ביסוד הסיפור מסקרן במקוריותו. הכתיבה קולחת ואמינה. כתיבה רוסית מאד, שילוב של התפייטות ואלימות. המון קללות (כשאיליה אינו מתמסכן הוא מקלל). זה משתנה ככל שהסיפור מתקדם ואיליה מוצא תכלית לחייו. הסיפור מתפתח תוך כדי הקריאה וגלוכובסקי מוכיח שהוא יודע לטוות סיפור מעניין ולשכנע את קוראיו באמינותו והיתכנותו. לפי הכתוב על הכריכה האחורית, גלוכובסקי הוציא את ספרו הראשון בגיל 18, והספר הזה, שהוא הרומן הריאליסטי הראשון שלו, זכה בעיבודו הקולנועי בפרס ברוסיה.

העיר הפרברית בה מתרחש הסיפור מתוארת באופן הכי לא מושך שאפשר. היא לא רחוקה ממוסקבה – לא יותר נעימה, אך מושא שאיפותיהם של תושבי הפריפרייה שלה. מזג אוויר קר, לח ודוחה, הקורא(ת) כמעט יכולה להריח את החמיצות שבתוך הדירות הקטנות, שהאוויר שבהן כבר ביקר מספר פעמים בריאות הדיירים. הדירות הקטנות נמצאות בבניינים דמויי קסרקטין, המסדרונות הארוכים הם המרכז הקהילתי. איליה חוזר לדירה בה התגורר לפני המאסר, רק בלי אמא שמאוחסנת בינתיים במגירה בבית החולים, והוא מקבל ארכה של שבוע לקבור אותה, כי אם לא היא תיקבר כמו מסרי האמצעים, על חשבון העירייה. הספר הזה עוסק בעלילות אותו שבוע.

גלוכובסקי מוכיח שאפשר להיות מושפע מיצירה – במקרה הזה "החטא ועונשו" - בלי לגנוב ממנה אפילו אות, ועדיין אפשר לזהות את ההשפעה. הדיבר "לא תרצח" לא נועד רק למען קורבנות הרצח, לדעת גלוכובסקי. הרוצח – בהנחה שהוא אדם מהישוב - הוא קורבן לא פחות, אולי אפילו יותר, מהנרצח. הייתי שמחה לקרוא יותר מהספרות הרוסית החדשה, אם היא ברמה טובה כמו הספר הזה.


0”

“ספר מוזר משהו. מצד אחד הוא קריא וקל. מצד שני - הואלא מגיע לשום מקום. מין סיפור לא ברור שמדבר על טלפון של קורבן רצח, ומצד שני הקורבן היה נבלה גדולה. ומשום מה הרוצח מנצל את הנייד כדי להתכתב עם מי שהיו באנשי הקשר של הנרצח. לא ברור ולא טוב. הרעיון יפה - התוצה ממש לא טובה”

“התיאור על הכריכה האחורית של הספר מדויק בהחלט, אבל מחמיץ את נשמתו. בעצם נושאו של הספר הוא היכולת של איליה להיכנס לעולמו הפנימי של פטיה, ה"צדיק, קצין המשטרה הנרצח", ומבעד לחלון זה לנהל קשרים עם חברתו ההריונית, נינה ולהיות שותף להחלטה " להפיל או לא להפיל", לפענח את עולמו של אביו של פטיה , קצין משטרה בכיר ואמו. בתוך כדי כך הוא מגלה "עסקים" כאלו ואחרים שמנהל פטיה, ובעיקר לגלות גם את מצבו ואופיו של איליה עצמו.
היות ואיליה, הוא בוגר בלשנות, יש לו יכולת לחקות ניואנסים בכתיבה ופניה לכל אחד, החל מהעבריינים , הקולגות של "הנפטר" , ועד לאמו של פטיה .
הקסם בכתיבה שלדמיטרי גלוכובסקי, הוא הצמצום והדיוק בתיאורים, ניתן להריח את הסירחון של הסמטאות ליד הבר, מזג האוויר שמשתלב עם העלילה ולבסוף הסיום שהוא פואטי מחד וסתמי מאידך, אבל פותר את הקונפליקט.
ספר מרתק, מי שבא במגע עם העלייה הברוכה מרוסיה מכיר את הסגנון המצומצם שלפעמים "נו??" מספיק להגדיר מה התגובה אומרת.
שווה לקרוא.
למי שאין את הכריכה האחורית אני מצרף כאן.

מוסקבה, סתיו 2016. אחרי שבע שנות מאסר איליה חוזה הביתה ומגלה ששום דבר לא נשאר כשהיה. אמו חולת הלב מתה ימים ספורים לפני שובו, חברתו כבר מזמן נמצאת עם מישהו אחר ואפילו חבר הילדות הנאמן חושד בו. איליה המאוכזב והזועם מטביע את יגונו באלכוהול. באחד הימים השילוב המסוכן של כעס ושכרות מוביל אותו למפגש הרה גורל עם פטיה — החוקר שבגללו נכלא על לא עוול בכפו – והוא הורג אותו ולוקח עמו את הטלפון הנייד שלו.
ככל שחולפים הימים, אמו של פטיה וחברתו ההרה נינה, מחפשות אחריו ושולחות הודעות לטלפון שלו. איליה מתחיל לענות להן במקומו, ואט אט וזהותו מתמזגת יותר ויותר עם זאת של האיש שהרג.”