ביקורת ספרותית על העץ של בני טורג'ה מאת פיליפ קלודל
ספר מעולה

---

קצת יותר מ-200 עמודים קטנים של עולם ומלואו.

עמ' 137: ".....אני הרהרתי אז בכך שהספרות חשובה לעתים יותר מהחיים וגם בכך שהספרות מצליחה להפיח בחיים חיוניות, להקימה לתחייה, לסלק מהם (לזמן נתון, למרבה הצער!) את מה שמכרסם בהם, חותר תחתם ומחריב אותם."


הדובר בספר הוא תסריטאי ובמאי פריזאי בן כ-53, גרוש ללא ילדים. מקצועו כקולנוען הוא כמו פילגש מסעירה בחייו, אחת הסיבות להתפרקות נישואיו לפלורנס. יחד עם זאת הוא אוהב מאוד ספרות, קורא הרבה, ומקבל המלצות ספרים מהמפיק שלו וחברו הטוב ביותר, אז'ן.

הספר נפתח בתיאור אנתרופולוגי של תרבות אינדונזית מסורתית, המתייחסת אל נושא המוות באופן המנוגד לזה שבו אנו תופסים זאת כאן, בתרבות המערבית המודרנית. בני שבט הטורג'ה מאפשרים למוות להכתיב את קצב חייהם ומתנהלים תחת צלו. אי שם באי שלהם, ישנו עץ רחב שבו הם קוברים את התינוקות שמתים בעודם בני יומם.

מוטיב המוות הוא נושא חי מאוד בספר. לעתים, הרגשתי שזה היה בהגזמה.
כשנודע לו כי אז'ן, חברו הטוב והאהוב, הפרטנר החיוני שלו בעבודתו, גוסס מסרטן, הדבר מטלטל את הדובר עמוקות, והוא חוזר ונזכר בחברותם ארוכת השנים. תוך כדי כך, הדובר מפתח מערכת יחסים עם אלנה, שכנתו הצעירה והאינטליגנטית, עובדה שקוטעת את הרומן שהוא המשיך לנהל עם גרושתו, למרות שנישאה שוב מהר מאוד לאחר גירושיהם.

"העץ" הוא ספר לא קל. קלודל "חופר" הרבה מאוד על חולי וחולניות, זקנה ומוות. הוא מספר ברוחב לב ספרותי על מותם של שני חברים שלו, על אמו הזקנה והחולה בבית אבות, על התינוק המת שנולד לו בעבר.. בשלב מסויים נאלצתי לקחת פסק זמן להתאוששות, מהכאב והסבל הניבטים אלי כמעט מכל דף בפרקים מסוימים, ולחזור במאמץ רגשי נוסף. וזה היה כל כך, כל כך שווה את זה..

זהו ספר שהעלילה בו היא אגבית. הוא מורכב מממוארים רבים, ובנוי בחוסר סדר כרונולוגי מובהק. "מר קולנוען" לא חוסך מעצמו ביקורת, שהוא מותח על אופן כתיבתו באינטרוספקטיבה מפוכחת מאוד, אמצעי שלדעתי מגייס מאוד את הקורא להזדהות עם הדובר, ומעצים בו את תחושת אמינותו של הסיפור.

הספר שופע אמירות שנונות במידה בלתי רגילה על החיים והמוות, על הזדקנות, על יחסינו עם הגוף שלנו, על חברות ומערכות יחסים בכלל. הדובר מתפלסף לא מעט, חופר בתוך עצמו, מתבונן על העולם סביבו ומתעד בכישרונו הן את הנוף הפיזי והן את זה האנושי. הניתוח שלו למצבים, למראות, לדמויות ולעצמו, הרגיש לי לעתים מוגזם, עד כי רציתי לצעוק אליו "אחי, שחרר"!. אבל זוהי אישיותו של פיליפ כנראה, חוקרת וחושבת עמוקות, ואם צולחים את זה, לא מתחרטים.

השנינות, היצירתיות, התחכום והמעוף המחשבתי של הדובר, הם בלתי ניתנים לתיאור. לפיכך, הקריאה בספר, שלעתים היא מאוד זורמת, נתקעה לי פה ושם, והתעקשתי לחזור ולקרוא עוד פעם או פעמיים איזו פסקה או עמוד, רק כדי להיות בטוחה שהפנמתי כראוי את הכתוב ואת המסר.

נותרו לי כמה שאלות פתוחות בסיום הקריאה. "מר קולנוען" לא חושף בפנינו יותר מדי ממנעד רגשותיו, במיוחד לא כלפי הנשים בחייו. הוא שומר על מסתורין מסוים בכל הנוגע לשאיפותיו בקשר עם פלורנס, והן בקשר עם אלנה. אני לא בטוחה לגמרי, למשל, שהוא באמת אהב ורצה באלנה, ואיני בטוחה שלא היה מאוהב עדיין בפלורנס. חשתי בתסכול מסוים כשהוא תיאר את לבטיו בתחילת המערכת שלו עם אלנה, שכן הייתה בו רתיעה מאוד גדולה מהניגוד הגופני ביניהם, והוא התבייש והתקשה להבין את משיכתה אליו.

הרבה מאוד סצנות של הספר הזה ילוו אותי עוד ימים רבים, פרקים חזקים, מצוינים, מטלטלים. טיפוס-ההרים הרה האסון עם חברו של הדובר לסקי, הביקור שלו בבית האבות של אמו, הפגישה המפתיעה עם הסופר המפורסם מילן קונדרה, סמוך לבית החולים בו היה מאושפז אז'ן, המונולוג המרתק של אלנה על המחקר שהיא עורכת, המשלב בין רפואה לפסיכולוגיה, ועוד.

התרגום המעולה של שי סנדיק יותיר אתכם פעורי פה. שאפו ענקי מגיע להוצאת תמיר סנדיק, על הדפסה ללא רבב - לא מצאתי ולו טעות דפוס אחת ! !

העץ של בני טורג'ה הוא ספר לרוץ אתו. ללמוד ממנו, לזכור פניני חכמה שלו, לשוב ולקרוא בו בתקופות שונות בחיינו.
ספר שמתחיל במוות, אך מסתיים בהבטחה לחיים, ולעשייה מחודשת ויצרנית, לסיפוק ולזכרון המתים שלנו באהבה, ללא מרירות.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על העץ של בני טורג'ה