ביקורת ספרותית על העץ של בני טורג'ה מאת פיליפ קלודל
ספר טוב

---

ני הטורג’ה קוברים פעוטות שנפטרו בתוך גזע העץ, וכך העץ שגדל (צמיחה, עתיד) מטמיע בתוכו את העבר וניזון ממנו.

עם הפילוסופיה הזאת מתחיל המספר שלנו את הסיפור, על חברו הטוב שחלה בגיל 50 בסרטן, ותוך כמה חודשים נפטר. סביב הסיפור הזה מנהל דיון פילוסופי בנוגע למהות החיים אל מול המוות, וההתייחסות למוות תוך כדי החיים.

זהו ספר קטן בגודל וגדול במשמעות ובתוכן שהוא יוצק למילים, וקשה היה לעזוב אותו תוך כדי הקריאה, למרות שלעיתים היו משפטים שרציתי לחרוט על קירות ולצעוק אותם בקול למי שהיה סביבי או סתם הלך ברחוב.

יצא שבחודשים האחרונים המוות מבקר קרוב אלי יותר מידי פעמים, ויותר מידי קרוב. אנשים צעירים מסתלקים מהעולם בלי אזהרה מוקדמת ובלי שנוכל אפילו להתנחם בכך שהפסיקו לסבול. פשוט ברגע אחד התבשרתי שמישהו שהיה עכשיו איננו. וצריך להתחיל להסתגל לרעיון.

כשקמנו מה”שבעה” חברה למודת אובדנים, הסבירה לי את החשיבות על העניין. אני הרגשתי בעיקר עייפות גדולה, ועומס של עודף תשומת לב. היא הבטיחה שיום אחד אבין שאני צומחת מזה. עדיין לא הבנתי, אבל באמת עברו רק ארבעה חודשים מאז שהוא ז”ל. יש לי עוד חיים שלמים להבין (או שלא). אבל בשל הקרבה המפשחתית שלי לנושא, הספר הגיע אלי בול בזמן.

את הספר הזה “העץ של בני טורג’ה” מאת פיליפ קלודל בהוצאת תמיר-סנדיק, אני אשים על המדף עם האלכימאי, ימי שלישי עם מורי, ההרצאה האחרונה ודומיהם.

והאמת היא שלכל אחד יש איזה שק אבל ואובדן שנפתח לעיתים, ונסגר ברוב ימות השנה. וכל אחד ימצא בספר הזה נקודות להזדהות, ואולי אפילו להחכים ולצמוח למקום חדש. כמו העץ של בני שבט הטורג’ה.

» ביקורות נוספות של תמר-מילים
» ביקורות נוספות על העץ של בני טורג'ה