#
לפני שהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו חיפשתי תמונות של שהרה בלאו. זה די חריג אצלי, כי מראהו של הסופר בדרך כלל לא מעניין אותי. אבל במקרה הזה מראה הסופרת עניין גם עניין. ובכן – היא נראית אשה רגילה, די נאה. לא שמנה ולא רזה. לא מכוערת ולא יפהפייה. לא דוחה, לא מאוסה, ככל שיכולתי להבחין בתמונות שגוגל מספק. ולמה התעניינתי? כי התיאורים של תלמה – הגיבורה בספר הזה – מתוארים בגוף ראשון ופורשים אישה הנראית בעיני עצמה מכוערת, מגושמת, דוחה, עלובה והייתי יכולה להמשיך ולשעמם אותכם בסופרלטיבים. זה לא שסופר בהכרח כותב את עצמו – או רק את עצמו – בדמויות גיבוריו. אבל התיאורים האלה של תלמה הם כאלה שהיה לי ברור שנכתבו מאיזה מעמקים של חווייה אישית עמוקה.

תלמה היא בת יחידה. יש לה סבתא – שתמות בתחילת הסיפור – שהיתה גיבורה בגטו והפכה לניצולת-שואה מדוגמת. לא "כצאן לטבח" אלא אחת שהתגברה, נישאה (לא בהתלהבות רבה) ילדה שתי בנות – אחת מוצלחת מרעותה, זכתה בשתי נכדות באותו גיל - אחת מוצלחת מהאם המוצלחת, השניה תלמה – בלתי מוצלחת בעליל, מאם בלתי מוצלחת ומאב עוד פחות מוצלח. היא מורה - לא אהובה ולא מוערכת - לבנות אולפנה בבני-ברק, עלובה בכל תחום בחייה ובעיקר – ברווקותה בת השלושים, ובעובדה שאיש, כנראה, לא נשבה בקיסמה והגבר היחיד שפינטזה עליו הוא קרוב משפחה הפונה לאחרת. היא חיה עם קינאה, דימוי עצמי עלוב שבעלובים, הרגשה של "זה לא המקום שלי", היא שונאת את עצמה ואת כל העולם המאפשר שאישה כמוה תתקיים בכלל. בקיצור – דחייה, עליבות ושנאה עליהן בנוייה כל המערכת הבין-אישית בסיפור הזה כמו גם יצר מיני מדוכא עד עפר, תוצאה של חינוך ואיסורים.

זה ספר הביכורים של בלאו. לפניו קראתי את "נערות למופת" שהיה מעולה לדעתי ואת "האחרות" הבינוני. הכתיבה של בלאו נפלאה. הסיפורים שלה – הרבה פחות נפלאים. בסיפור הזה מופיעים נושאים דוחים בשפע – עד כדי אי רצון להמשיך לקרוא. לאו דווקא תחומי המאגיה השחורה היהודית, ייצור "גולם" מאדמה ומפתק הוראות, הנראית ילדותית ולא משכנעת כלל. מדובר דווקא בגועל על הטיותיו השונות, הלוקח חלק בתיאורים העצמיים של תלמה ושל הסובב אותה: כל המשפחתיות הסמיכה שאינה מאפשרת מקום לנשום, כל האנשים שמרגישים שמותר להם להיכנס למרחב של אחרים בלי לבקש רשות, כל המרחב העגום – מיטת נוער קטנה ממידותיה, לכלוך, הזנחה, ניסיון להיראות טוב בלי לטרוח בניקיון או בטיפוח.

בשלושת ספריה שקראתי התפעלתי מכתיבתה של בלאו. אבל הקסם שנוצר עבורי ב"נערות למופת" לא חזר. הסיפור מעיק ומדשדש, הדמויות מוזרות ולא ניתנות לחיבה, הסביבה לא מזמינה. אפשר להאשים בזה את הזרות: הסיפורים של בלאו מתארים סביבה דתית שאינה מודעת במיוחד לעולם החילוני, ומנטליות קהילתית צפופה, חונקת ולא נעימה. לו הייתי קוראת את הספר הזה ראשון גם מבצע - "ספר ב 5 ש"ח" דרכו הגיע הספר הזה - לא היה משכנע אותי לקרוא עוד ממה שהיא כתבה.

צריך לומר- הספר יוצא דופן, יש בו עוצמות אך מעיק.
תלמה היא מיזנטרופית אמיתית, חדורת שנאה ותיעוב לעולם כולל עצמה. מורה בת שלושים שטרם נישאה, גרה בבית הוריה (מה שעתיד להשתנות) וישנה עדיין במיטת הנוער שלה. האירוע הפותח והמכונן במידה מסויימת הוא הלוויית סבתה גרטה. הסבתא שעברה את השואה בגטו ורשה באומץ כלוחמת. תלמה היא ה"קינד'לה" של סבתא.
וכעת תלמה, ה-תלמה, תלמונת (במקור) המספרת בגוף ראשון ולעתים מתייחסת לעצמה בגוף שלישי חיה בעולם מרקיב, מזוהם, מוזנח של טינה וגועל. גם אפרסקים הופכים למאוסים ומצחינים עם זכרון ילדות מטריד. בעולמה יש קרובי משפחה שיחסה אליהם נע בין טינה לחיבה, במיוחד חיבתה לבן דודה חנן ודודניתה נילי למרות שלא הכל אידילי ומתקתק. יש זכרונות ילדות מעיקים עם שניהם ואהבה אסורה. אב חלש ועלוב בעיניה.
דודה אדית (אחות סבתה) חסרת המעצורים והבושה שלא מסוגלת לכבד את פרטיות הזולת ויכולה להיכנס לחדר פרטי ללא רשות. אישה נתעבת וחטטנית שבנה עזב את הבית ורואה בה 'חולת נפש מופרעת'.
ליל סדר מהגיהינום והכנות לל"ג בעומר. בעבודתה כמורה היא מלמדת בנות שהבולטת בהן היא ורדית, מלכת הכיתה ומיכל, מעין סגנית-שפוטה שלה בראייתה של תלמה. ילדות טיפשות כמו כל תלמידותיה.
המועקה בה היא שרויה גורמת לה ליצור גולם-אדם מעפר בית הקברות לו היא מעניקה את השם שאול. הגולם שייכנס לחייה בעוצמות שאין להבין. גולם שקם מתוך היצר כי תלמה החיה בעולם קפדני ואדוק עם אנשים נתעבים היא בסופו של דבר אישה צעירה בעלת יצר.
ספר הנע בין מציאות להזיה, טירוף והבלחות שפיות. לעתים לא ברור היכן בדיוק עובר הקו הדק המפריד בין עולמה האמיתי של ה-תלמה להזיות חולניות של אישה כה חדורת שנאה.
ספר הביכורים של המחברת המחטט בלי מעצורים בנפש מיוסרת, חושף את הקורא לתיאורים בוטים ללא רחם ורחוק מאד מספריה הבאים שקראתי- 'נערות למופת' ו'האחרות'. עם כל יכולתה של הסופרת בכתיבה- הספר הזה, כאמור, מעיק וטורד מנוחה.
דמיון או מציאות בה תלמה רצה אחוזת בהלה.
רוצי...רוצי...רוצי...
הילדה הקטנה רצה בפרדס. התפוזים שנשרו נרקבים אל תוך האדמה בעיסה כתומה. הם מלכלכים את העקבים שלה והיא רצה ורצה ורצה...
ולא תשכח מה שראתה.
מי שמחפש מתקתקות, רומנטיקה ורוך לא ימצא את מבוקשו בספר זה.

שהרה בלאו היא בלי ספק אחת מהנשים שהשפיעו על כתיבתי. למדתי ממנה בשתי סדנאות שונות לפני כשמונה שנים. היא ידעה לתקן בלי לפגום בקול הכותב. זה, לדעתי, חשוב באותה מידה כמו לדחוף כללים, דימויים ורעיונות בראשו של השואף לשלמות.

עד כה, קראתי רק את ספרה “יתד”. ספרון קצר ולירי. מעולם עוד לא יצא לי לקרוא רומן שלה באורך מלא. כאן, היא נכנסת לנפש היוצר, תוהה על מהותה של היצירה ועוצמתו של היצר. זה היה ספר לא פשוט. לא מבחינת השפה, למען האמת, השפה היתה פשוטה ומלאה דימויים הנסחטים עד הקליפה. הרשו לי להסביר.

זהו סיפורה של תלמה. ה-תלמה. תלמה שלנו, תלמה הקטנה, הלא קלה לעיכול, הפתטית. תלמה המספרת. תלמה הרווקה המרה בת ה-30 המתגוררת תחת קורת גג הוריה, מתעבת את סביבתה ובעיקר את עצמה.
כבר בתחילת הרומן, ההיכרות שלנו עם תלמה היא תמונה של בחורה העומדת מול הראי ומספרת לנו מה היא רואה כשהיא נעזרת בתיאורים שמנוניים ומעוררי גועל. היא דרמטית ללא רסן, בעלת שנאה עצמית המתומללת עד זרא, מתארת את הוריה כיצורים נתעבים, את עצמה כהתגשמות כל גועל ושנאה עצמית המודעת לעצמה מתוך מבט וולגרי ומאוס. הכל מתפרש בצורה חושית, הריחות עוצמתיים, הטעם הרע מתפלש על הלשון בכל תזוזה של הפה.
קשה למצוא את הרצון להשתתף במסעה של דמות כל כך דוחה, ואני בטוחה שגם היה קשה לכתוב אותה.
תלמה היא אדם בודד, היא מורה השונאת את תלמידותיה שהיא מכנה “בנות השטן”, בבית הספר בו למדה בנערותה. הכל נשאר במקומות המוכרים מילדות, הכל מתנהל בביתה, בית סבתה, בית הספר ואפילו עניינים שבלב - אהבתה נתונה לדודנה הטוב והדאגן, אך הוא מאוהב בבת דודתה היפה ממנה.
כל חייה, מנסה תלמה להסוות את רצונותיה. הרעב הוא מקור כל רע, רצונות הן ממריץ הפשע, ואסור לרצות. אסור לרצות. אבל אחרי מות סבתה, לאחר שעברה לגור בביתה והבדידות עטפה אותה ונכנסה תחת עורה כנמיה המשתוללת ורוצה לנשוך ולמשוך, היא מתאווה לגבר. היא רוצה. כל כך רוצה שהיא יוצרת לעצמה את גבר חלומותיה. גבר מושלם שפיסלה במו ידיה מתוך אדמת הבוץ של בית הקברות. גולם רחב ונאה המסתובב עירום בביתה חוץ מחתיכת בד המכסה את אזור חלציו.
אבל היצירה הזאת פרי חשקיה המיניים מביאה איתה פורענויות גדולות ומזעזעות שהיא לא מוצאת בלבה את הכוחות לעצור. למה? כי מתוך הרביצה בבוץ של שנאתה העצמית, הגולם הצליח לגלות לה שהיא בעצם אוהבת את עצמה.

כמו הגולם, גם הרומן הזה נדמה שעשוי בוץ. כשתלמה מחבקת את הגולם שבהתחלה זר לה, חזהו הבוצי מתמוסס והיא מוצאת עצמה שקועה בבוץ שלו. וכך קרה. זהו ספר שלוקח זמן להיכנס אליו. בהתחלה הייתי בודקת, כמו שקורה עם ספרים לא טובים, כמה עוד נשאר, כמו תלמה שבתחילה חששה מעט מהיצור ולא היתה בטוחה לגביו. אבל אז כמו כישוף, בלי להבחין מתי בדיוק זה קרה ואיך, מצאתי את עצמי שקועה עמוק בפסקאות הבוציות, מתעטפת בהן בלי להוציא את הראש פעם אחת כדי לנשום.

אם השתכנעתם ואתם מתכוונים להיכנס פנימה, רק אמליץ שתקחו נשימה עמוקה.

​#ספר_אחר כזה ספר לא קראתי אף פעם! כל כך לא, שאני אפילו לא ממש יודעת איך לגבש עליו דעה וציון.
תלמה בוראת גולם כדי שהוא יהיה לה גבר החלומות, זה עובד יופי, אבל מסביבה הכל משתבש.

נושא מפתיע, כן.

הגולם הוא ביטוי של כל הרצונות הכמוסים שלה, חלקם נסתרים אפילו ממנה. והוא גם המוציא לפועל שלהם. גם כשמדובר ברצונות פראיים וחסרי גבולות, וגם כשמדובר בחיי אדם.
הדינמיקה הגלויה של להתאהב ברצון שלך לא רק באופן תיאורטי מעלה שאלות ומחשבות על הרצונות שלנו ביומיום ועל הדינמיקות הסמויות שלנו איתם.

רוצים ספרות ישראלית פמיניסטית? רגע, עדיין לא קבענו את דמותה של הצברית.
"יצר לב האדמה" הוא יצירה קאנונית. לא בגלל איכותו, שעוד נדון בה בהמשך, ולא בגלל חוויית הקריאה שהוא משרה על הקורא, על אף ששתיהן חיוביות, אלא בעיקר בגלל תרומתו למיצוב דמותה של האישה הישראלית.
תלמה, גיבורת הספר, אינה עונה כלל על השם שהוריה העניקו לה ("תלמה" מלשון "תלם"). היא אינה הולכת בתלם, ואינה מביאה נחת רוח למשפחתה הדתייה שסוחבת על גב בניה ובנותיה את זכר השואה של הדור הקודם - קודם, ולמעשה, היא הכבשה השחורה של המשפחה.
היא לא יפה, חסרת ביטחון, לא נעימה ולא חברותית. היא שונאת אדם, ומביטה על העולם בעיניים נגעלות. מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, מנקודת ראותה, הרי שיש בו לא מעט תיאורים דוחים ומעלי סחי. היא עובדת בתור מורה בבית ספר לבנות, ולא מצטיינת בעבודתה, בלשון המעטה.
היחידה במשפחה עמה היא מצליחה להתחבר ואף לחוש חיבה ואהבה, היא סבתה, ניצולת שואה, שהייתה אף היא בעברה הכבשה השחורה במשפחתה. לסבתא היה כשרון נסתר ואפל, אותו היא זיהתה בתלמה, והדבר קושר בין שניהן במעין ברית אפלה. לאחר מותה של הסבתא תממש תלמה את כשרונה למה שיהפוך למנוע המאיץ של הסיפור. תלמה הבודדה, שלא ידעה גבר מעודה ושאף גבר לא חיזר אחריה, מלבד משחקי חתול ועכבר עם בן דודה, תיצור גבר מאדמה.
"יצר לב האדמה" הוא ספר של קטבים וניגודיות. קודש מול חול, טהרה מול חטא, אהבה מול אלימות, לידה אל מול מוות, ונשיות אל מול גבריות.
תלמה תשבור לאורך הספר את כל הציפיות, התקוות והדעות הקדומות בנוגע להיותה אישה במשפחה יראת שמיים. כמצופה ממנה, היא תביא חיים לעולם, אך לא בדרך המקובלת, וגם אופיים של חיים אלה, הגבר אותו היא תיצור, יהיו שונים מהמקובל.
היא תיכנס אל תוך מערכת יחסים, אך מערכת היחסים הזו תהיה חולנית, מעוותת.
כאישה אל מול הגבר שלה, תלמה תיאלץ לנטוש את המצופה מקוד ההתנהגות הנשי. הגבר יציר האדמה הוא גולם, פסיבי, הוא אינו יוזם אלא אם כן התבקש. תלמה מזהה בו, בעודם שכובים במיטה, את הלהט המיני גואה בו, והיא מייחלת לכך שיסתער עליה בגבריותו הפרועה. אך רק כאשר תצווה עליו בשקט "בוא אלי" הוא יעשה זאת.
יש כאן משחק בתפקידים המגדריים, האישה הופכת לשולטת, הגבר, חזק ושרירי כפי שתלמה בחרה ליצור אותו, נותר כנוע ופסיבי.
תלמה מעוררת כעס בסביבתה עוד מן ההתחלה, אך עם התפתחותה לאורך הסיפור, בעוד היא שוברת מוסכמות קדושות בזו אחר זו, היא תהפוך לשנואה עוד יותר. גם עצם היצירה של הגולם בידיה של אישה כמוה כמעשה כפירה, הרי מדובר במלאכה שיועדה לגבר.
הספר כתוב בשפה לירית, מלאת דימויים, גבוהה.
הסיפור מתכתב עם עלילות מקראיות, וכמובן עם סיפור הגולם מפראג. לי הוא הזכיר במידה רבה את "רומן רוסי" של מאיר שלו, שעוסק גם הוא בהעברה בין דורית ובמציאת משמעות לחיים דרך עיני הדורות הקודמים, וכמו בספר האלמותי ההוא, גם כאן העלילה חורגת אל גבולות הפנטסיה.
הביקורת העיקרית שלי כלפי הסיפור היא בעיקר אל מול הרמיזות הספרותיות הללו, שנראה שהן מכתיבות ומובילות את העלילה, במקום שהעלילה תתפתח מעצמה ללא תלות בהן. גם השפה הלירית היפה, שמדמה לספר אווירה של ספר שירה, נעשית בשלב מסוים בקריאה טרחנית.
דמותה של הגיבורה מורכבת, מרתקת ומגעילה כאחת. ללא ספק אחת מהגיבורות הספרותיות הייחודיות והמרשימות שהופיעו בספרות הישראלית העכשווית. היא אכן מעצבנת, אבל גם גורמת לקורא לתהות עם עצמו מדוע היא מעצבנת, והקריאה הופכת למעין תרגיל בהתייחסות אישית לענייני מגדר.
ללא ספק, ספר יצירתי ומעורר מחשבה. מומלץ למי שמחפש יצירה מקומית קצת שונה.
ארבעה כוכבים במדד קורא בקפה.

אני לא יודעת מה מעצבן אותי יותר- העובדה שבזבזתי עליו כסף וקניתי אותו או העובדה שבזבזתי עליו זמן וקראתי אותו.
מודה באשמה שלא השקעתי מספיק תשומת לב כשקראתי את התקציר בגב הכריכה. אילו הייתי עושה זאת- ייתכן שהייתי יודעת שהוא לא בשבילי, כי אני לא אוהבת ספרים דמיוניים.
הספר הזה קצת הזכיר לי במהותו את הספר של דאום (אלוהים לא מרשה), אותה הגברת בשינוי אדרת- גיבור הספר מריר, בכייני, שונא את כל העולם, מאשים את כולם, מלאה... שם הוא התעסק בצורה חסרת פרופורציות ברצון האובססיבי שלו לאוננות ופה היא מתעסקת ברצון שלה לאהבה וסקס, בדגש על האחרון (עובדה- לא אכפת לה אפילו עם מי לעשות את זה, שיהיה אפילו גולם!העיקר לסמן את ה-V הזה).
יצרה גולם שקם על יוצרו, דמות דמיונית ומעצבנת, שכנראה באמת רק היא מסוגלת לסבול את תלמה המרירה.
אני לא מצאתי שום גאונות או חוכמה בספר, בעיניי הוא די יומרני ולא הצלחתי לרדת לעומקו ולהבין את הפואנטה שלו. מצטערת.

התחמקתי מהספר פעמים רבות בגלל העטיפה הקיטשית שרמזה על תוכן דומה, אבל כשקראתי את הספר כמעט התעלפתי מהאיכות הנדירה שלו. אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי והלוואי שהוא היה מתורגם לעוד שפות כדי שלא רק דוברי עברית יוכלו להנות.

הרבה מבקרים טענו שקשה לחבב את הספר, משום שהגיבורה שלו שונאת-אדם. אני טוען שזה קצת נאיבי לחפש אך ורק ספרים עם גיבורים מקסימים וגדולי נפש. אפשר לחשוב כמה אנשים כאלה באמת מסתובבים בינינו. בכל מקרה, זה ספר עשיר לשונית, סוחף, חכם ומותח, עם גיבורה קצת בלתי-נסבלת. בעצם, זה כל היופי שלה.

הרשו לי לספר שאת שהרה בלאו הכרתי כבר שנים מאז שקראתי ספר חדש שלה בשם ''נערות למופת''' והיא הייתה כמה פעמים בשבועות בשכונה שלנו הנחתה פאנל, והייתי בהצגת יחיד שלה השנה בשם ''ותכתוב''. את הספר הקודם שלה לא כל-כך אהבתי גם מפני העיסוק בשואה, שמשום מה כבר יצא לי מכל החורים, והאווירה הגוטית שבכל הספרים שלה, ומשמעות היצר שחוזרת כל פעם, והסיפור ההזוי על 99 בנות שהלכו כצאן לטבח כדי שהגברים הגרמנים לא יאנסו אותם, ושתו מנת רעל. במיוחד העיסוק בצניעות ובשסע. את ההצגה שלה מאוד אהבתי, אך משום מה אני תמיד חשה שכל החיים שלה הם סביב נושא השואה, והשחור הזה. אני מאוד מעריכה אותה כאדם אבל לא בא לה מדי פעם להוריד את השחור? ולשים חולצה יותר בהירה או צבעונית? אני דור שלישי לניצולי שואה, ועדיין העיסוק הזה בספרים בקשר לשואה, מטריד אותי. כן היא הייתה מדריכה במכון השואה בחיפה, ומה לעשות שזה עובר בגנים, אבל עדיין אפשר לעצור ולהמשיך הלאה. את הספר יצר לב האדמה ראיתי בחנות סטמצקי, במחסן הספרים שלהם, התלבטתי אם לקנות בסוף ראיתי אותו בספריה ולקחתי. העלילה מגוללת סיפור של נערה בשם תלמה בת 30, מורה באולפנה שזיכרון כואב מהעבר שלה גורם לה ליצור גולם, לאחר מות סבתה, מרוב האהבות הנאכזבות בחיה היא יוצרת גולם של ''גבר'' כי היא מרגישה נבגדת מכל הכיוונים. לצערי את הספר לא סיימתי במלואו( ואני מדגישה) מאוד התאכזבתי מהספר, הוא היה יותר מדי גוטי, שחור, והיה בו יותר מדי תיאורים פשטנים וקיצוניים לגבי מהות הגוף, והיצר, אני יודעת שהיא ניסתה להעביר זאת בדרך מסויימת, אבל לצערי לא התחברתי. אני משתגעת, אישה כל-כך מוכשרת, למה היא כותבת בצורה כזאת? כל-כך גוטית, שחורה ועצובה, שפתאום אין לי חשק לקרוא. כל ספר שלה זה תמיד כמה שגברים הם נצלנים, ותמיד את מתאכזבת מהם אבל לא כולם כאלו, לא הכול רע בעולם הדתי. היא פשוט לא הדגישה את הדברים העיקרים שציפיתי בספר היחסים עם הבנות באולפנא, יותר עניינו אותי מאשר החיים הפרטיים שלה