ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 29 במאי, 2018
ע"י אורי החמודה
ע"י אורי החמודה
הרשו לי לספר שאת שהרה בלאו הכרתי כבר שנים מאז שקראתי ספר חדש שלה בשם ''נערות למופת''' והיא הייתה כמה פעמים בשבועות בשכונה שלנו הנחתה פאנל, והייתי בהצגת יחיד שלה השנה בשם ''ותכתוב''. את הספר הקודם שלה לא כל-כך אהבתי גם מפני העיסוק בשואה, שמשום מה כבר יצא לי מכל החורים, והאווירה הגוטית שבכל הספרים שלה, ומשמעות היצר שחוזרת כל פעם, והסיפור ההזוי על 99 בנות שהלכו כצאן לטבח כדי שהגברים הגרמנים לא יאנסו אותם, ושתו מנת רעל. במיוחד העיסוק בצניעות ובשסע. את ההצגה שלה מאוד אהבתי, אך משום מה אני תמיד חשה שכל החיים שלה הם סביב נושא השואה, והשחור הזה. אני מאוד מעריכה אותה כאדם אבל לא בא לה מדי פעם להוריד את השחור? ולשים חולצה יותר בהירה או צבעונית? אני דור שלישי לניצולי שואה, ועדיין העיסוק הזה בספרים בקשר לשואה, מטריד אותי. כן היא הייתה מדריכה במכון השואה בחיפה, ומה לעשות שזה עובר בגנים, אבל עדיין אפשר לעצור ולהמשיך הלאה. את הספר יצר לב האדמה ראיתי בחנות סטמצקי, במחסן הספרים שלהם, התלבטתי אם לקנות בסוף ראיתי אותו בספריה ולקחתי. העלילה מגוללת סיפור של נערה בשם תלמה בת 30, מורה באולפנה שזיכרון כואב מהעבר שלה גורם לה ליצור גולם, לאחר מות סבתה, מרוב האהבות הנאכזבות בחיה היא יוצרת גולם של ''גבר'' כי היא מרגישה נבגדת מכל הכיוונים. לצערי את הספר לא סיימתי במלואו( ואני מדגישה) מאוד התאכזבתי מהספר, הוא היה יותר מדי גוטי, שחור, והיה בו יותר מדי תיאורים פשטנים וקיצוניים לגבי מהות הגוף, והיצר, אני יודעת שהיא ניסתה להעביר זאת בדרך מסויימת, אבל לצערי לא התחברתי. אני משתגעת, אישה כל-כך מוכשרת, למה היא כותבת בצורה כזאת? כל-כך גוטית, שחורה ועצובה, שפתאום אין לי חשק לקרוא. כל ספר שלה זה תמיד כמה שגברים הם נצלנים, ותמיד את מתאכזבת מהם אבל לא כולם כאלו, לא הכול רע בעולם הדתי. היא פשוט לא הדגישה את הדברים העיקרים שציפיתי בספר היחסים עם הבנות באולפנא, יותר עניינו אותי מאשר החיים הפרטיים שלה
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
