קצת מצחיק לכתוב ביקורת על ספר בישול, אבל זה לא בדיוק ספר בישול. את הספר רכשתי דרך "סימניה" לאחר ביקור בתאילנד שטלטל אותי ועשה לי חשק להביא פיסות של תאילנד אל החיים שלי ברעננה. בהתחלה מצאתי את עצמי מקשטת את מראת הרכב שלי במחרוזת פרחים כתומים שהזמנתי מתאילנד (ברוך בורא האלי אקספרס). בשלב הבא הצטרפו אליה רביעיית חתולים שיושבים על הדשבורד וכל אימת שהפנל הסולרי שלהם נחשף לשמש, הם מנופפים בידם לשלום ולהצלחה בעסקים. אחר-כך התחיל שגעון הבישול. ביקורים ב"מזרח ומערב" וסינג'ורים של כל מי שעובד ברדיוס קצר מהחנות שלהם בשרונה מרקט. עכשיו כבר יש לי סלסלה מלאה בכל טוב תאילנדי: גלנגל מיובש, עלי ליים קפיר, מי דגים, סוכר דקלים, תמצית פנדן ומה לא. כמובן שמקומו של האינטרנט לא נפקד בשגעון התאילנד שלי, וכך התגלגלתי אל הבלוג "סאנוק" של עדי עליה.
סאנוק=כיף בתאית, הוא בלוג שעוסק בקולינריה, תרבות וחברה בתאילנד. כותבת הבלוג, עדי עליה, עשתה עליה לתאילנד לפני כעשר שנים. באמצעות עיניה הפקוחות, לשונה החדה וחוש ההומור שלה, היא מביאה לישראלים מכל יופי המדינה הזאת ואנשיה. עדי לקחה על עצמה כפרוייקט לטעום מכל מנה תאילנדית, היא לא בוחלת (כמעט) בדבר ומונעת מסקרנות ופתיחות ראויים להערכה. ובתאילנד התנהג כתאי, אי לכך מיהרה לתלות תצלום של מלך תאילנד (ז"ל) בביתה ובכך רכשה מיד את אמון שכניה. הבלוג "סאנוק" מורכב מפוסטים בנושאים שונים, לעתים מעט משונים למערביים, מעין פכים קטנים שעליה נתקלת בהם ומעמיקה לחקור. בטוחני שבביקור הבא בתאילנד, בזכותה אפתח עוד יותר לטעמים, אכיר יותר מסחורת השווקים וגם אעיז יותר לשאול.
הספר "סאנוק", שיצא בעקבות הבלוג, הוא ספר מתכונים לא שגרתי. הספר מחולק לשערים לפי מקומות גאוגרפיים שונים בתאילנד (בנגקוק, צ'יאנג ראי, קראבי). כל שער שכזה, כדרכה של עליה, מלווה בסיפור אנושי על אנשי המקום, אליהם התלוותה ועמם בישלה. הסיפורים האנושיים מלווים בצילומים מחוייכים של גיבוריהם, כשהאדיבות והנינוחות בוקעות מכל פיקסל. לאחר הסיפורים המעניינים מגיעים המתכונים. עליה מפרטת היכן להשיג את המצרכים יוצאי הדופן (תמרהידני, בזיליקום תאילנדי ועוד), מצד אחד לא מבצעת שינויים רבים לעומת המנות הקלאסיות, ומנגד לא מציבה רף שלא ניתן להשגה, כמו חומרי גלם שאין להשיג בישראל (גלנגל טרי, תמצית פנדן ועוד). היא מפרטת היטב כיצד להשיג ולהכין את החומרים, כולל אילתורים ישראליים (דפיקה בפטיש שניצלים במקום כתישה במכתש ועלי) הן במתכונים עצמם והן בפתיח השימושי "רשימת קניות", המלווה בהסברים אודות מרכיבים יבשים וטריים, ולאחריו מגיעה תמצית של עיקרי הבישול התאי ומבנה הארוחה התאית. עליה מסבירה את הסיבה לכל דבר, וכשמבינים, מפנימים יותר טוב. הדוגמה הקלאסית: התאים משתמשים במי דגים במקום במלח, כי הלחות בתאילנד גורמת למלח להתגבש. לכן לא נמצא את המרכיב הפשוט "מלח" באף מתכון בספר, ובמקומו נשתמש בנאם פלה (מי דגים) כמעט בכל מנה כולל סלטים.
עד עתה הכנתי ארבע מנות מתוך הספר, כולן יצאו נהדרות והצליחו להביא את תאילנד לרעננה, גם סלט הסום טאם שבו ההחלפתי את הפפאיה בגזר לאחר שגיליתי שהפפאיה הירוקה שקטפתי הייתה כתומה מבפנים. לאחר בישול של כמה מנות, העקרונות התאים כבר מתחילים לחלחל, והסייד-אפקט הוא חוש ביקורת מפותח יותר כלפי מנות "תאיות" שמוגשות בג'פניקה, ג'ירף וריבר ויכולת לזהות טעם של נאם פלה גם במנה שמתחזה לצמחונית.


















