ביקורת ספרותית על הנרות בערו עד כלות מאת שאנדור מאראי
ספר טוב

---

יש ספרים של חורף. ספרים שכשקוראים אותם מרגישים עצב בתוך הלב. עצב שמשתלט על הנשמה בגלל התפאורה של הסיפור וגם בגלל הסיפור עצמו.
שני חברים טובים נפגשים אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, כי אחד מהם החליט שלעת זיקנה הגיע הזמן לברר למה חברו נעלם. הוא אמנם היה די בטוח בסיבת ההעלמות, אבל משהו מזוכיסטי בתוכו החליט שהוא רצה לדעת את פרטי הפרטים של הפרשה. החבר מגיע ואכן מגולל את פרשת התאהבותו באשתו של המזמין. התאהבות שהחלה עוד לפני שהשניים התחתנו, כשהאישה מאוהבת למעשה בשני הגברים. התאהבות שגרמה למזמין לכוון, בשעת צייד, רובה אל המאהב, וזה אמנם לא היה בטוח שלרגע אחד הוא נמצא על הכוונת, אבל משהו אמר לו שהוא צריך להסתלק לנצח. ולמרות שהאישה מתה תקופה קצרה אחרי ההסתלקות, והוא שמע על כך, הוא החליט לא לחזור, כי פחד מכעס חברו.
עכשיו שניהם זקנים ובודדים. ואפשר כבר לספר את כל מה שקרה, האם זה מנחם מישהו מביניהם - לא ברור, הקור חודר לבית ולעצמות, גם של הקורא, שמבין שיש כאן חיים שלמים של החמצה ובהחלט לא כדאי לאף אחד לחיות כך.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על הנרות בערו עד כלות