העולם שמעולם לא היה

יש לי פטיש לטירות עתיקות, בכל טיול לאירופה אני מבקש להעפיל אליהן. אני טוען שכל אחת מהן היא קפסולת היסטוריה השמורה במבנה מרשים על רקע נוף מדהים, תפאורה גותית לסיפורים מסתוריים. צריך רק להביט בהן בכדי להתחבר לזמנים אחרים.

יום אחד בקשתי לטייל עם משפחתי באזור טרנסילבניה והרי הקרפטים, בהם עדיין מרחפת רוחו של ולאד השלישי (המשפד) המכונה דרקולה. באופן לא צפוי סופת שלגים שהתרחשה

בנקודת זמן כלשהי בין שנת 1944 לשנת 1945 סבא ברוך שלי עזב את הונגריה ולא חזר אליה מעולם. הוא לא עזב מרצונו, ולמעשה בהיותו בן ליהדות הונגריה יש לו מזל גדול שנותר בחיים - הוא גויס לפלוגות עבודה של הצבא ההונגרי הבלתי מנוצח, וכשהצבא ההונגרי נוצח הוא נשלח למחנה ריכוז, ולא כמו מעל 70% מיהודי המדינה, היישר לאושוויץ. אז סבא שלי לא, ובמקום זה הוא התגלגל בין מחנות, מצא את עצמו באוסטריה, ומשם נדד באירופה בין

יותר משבע מאות ספרים קראתי במהלך חמישים ושמונה שנותי , חלקם היו טובים וחלקם פחות , אך אם היה עלי לבחור מביניהם את הטובים ביותר - לבטח הייתי בוחרת את <mark>שאנדור מאראי</mark> ואת הספר הזה כאחד מן המובחרים.
כי -
הוא סופר חכם ושנון ומייצר עומק ומרחב מחשבתי, ולא רק - כי הוא גם מותח .
40 שנה יושב לו אדם , סגור בטירתו שבאמצע היער וטווה לאט לאט את דרכו להבנת השאלה הגדולה שמטרידה אותו ולא נותנת לו מנוח - ,,,היה

לא נעים להגיד, בלב כבד בצער וכמעט בבושת פנים, אבל בעיני מהווה הספר הזה, קריאתו,והנסיונות למצוא בו את הסופר אותו כל כך אהבתי בספריו הקודמים שיצאו לאור בעברית, מעין מסע במורד האיגרא רמא לבירא עמיקתא.
<mark>שאנדור מאראי</mark>, המחבר ההונגרי שזכה לתהילת עולם לאחר מותו בעיקר, בגין ספריו הנוקבים באמיתותם, עוז הביטוי והיכולת המרשימה לרדת לנבכי הנפש האנושית, כתב בספרו "האמיתית" שלושה מונולוגים בנושא משולש אהבה שהתנפ

#
כשהייתי נערה ביקרתי פעם בביתם של קרובי משפחה שהגיעו ארצה. הם היו אנשים אמידים, עם יומרה אריסטוקרטית, נחשבו (בעיקר בעיני עצמם ושיכנעו גם כמה מאלה שהכירו אותם) תרבותיים מאד. כשנכנסתי לביתם – נחנקתי. זו היתה דירה עירונית רגילה, שרוהטה וקושטה בדרך שלא היכרתי עד אז. הקירות היו עמוסים בתמונות בגדלים שונים, שהציגו תמונות פיגורטיביות בסגנון ריאליסטי עם מסגרות מוזהבות ובעלות פיתוחים. על החלונות היו וילו

<mark>שאנדור מאראי</mark> כותב על תקופה משמעותית בהיסטוריה של אירופה בכלל, ועל התפוררות האימפריה האוסטרו הונגרית ומעמד האצולה בפרט. הספר הספציפי, הנרות בערו עד כלות, הוא פנינה של ממש. העלילה מתמקדת בידידות בין גברים. אם לשפוט על פי המחבר, רק בין גברים יכולה להתקיים ידידות שכזאת. במאקרו, משקפת העלילה את המצב החברתי והתרבותי. אחד משני הידידים, זה המכונה בספר בשם "הגנרל", ממשיך לחיות את חייו תוך דבקות חריגה במורש

אני אוהב מאד את <mark>שאנדור מאראי</mark> .אני אוהב שהדמויות והסיטואציה הן רק תירוץ ובמה ,למשנתו, ניסיונו והכרותו של מאראי, את נפש האדם .אני אוהב את המינימליזים של הסיטואציה והפעולה ,לעומת העושר והמורכבות של הדמויות הנמצאות בה. אהבתי בעיקר את המונולוג של הגבר שבו, מן הסתם ,יכולתי להציץ יותר לראשו המרתק של הסופר הרגיש והחכם הזה

נפלא נפלא נפלא!!! סופר גדול , ספר ענק אחד הטובים שקראתי לאחרונה. לא קל לקריאה אך לא יכולתי להניחו מהיד.
מרגש מלא תובנות , מטלטל ומרתק. מסה נוקבת על ערכים כמו ידידות נאמנות בגידה ואהבה שרק מעטים כמו <mark>שאנדור מאראי</mark> יודע לכתוב.

ספר מעולה
ספר מרתק הניקרא כמו ספר לימוד כמו חשבון או פיזיקה
ספר המספר בפרטים מדויקים את החברה המעמדתית באירופה
לפני מלחמת העולם השניה
אני למדתי מהספר שאין אפשרות בתרבות שלנו לברוח מעברך
עברך ירדוף אחריך ולא משנה לאיזה עושר תגיע
כמו שהאומן בספר אומר "תרבות זה רפלקס"
ספר מענין ופותח לנו יריעה היסוטורית נירחבת על חיי
החברה והתרבות לפני ואחרי מלחמת העולם השניה
מהניקרא יתן להבין מדוע פ