"כשקיבלתי את התיק הייתי בטוחה שהוא יהיה פשוט, שני נערים, לא איזה פושעים רבי תחכום, לא שומרים על זכות השתיקה. אבל עד היום לי לפחות לא ברור מה בדיוק קרה, מה בדיוק כל אחד עשה. בסופו של יום אנשים בדרך כלל מוסרים איזו גרסה של סיפור המעשה, ואם לא לפחות יש לך איזו תובנה למה הם עושים את זה. פה אני ממש לא מסוגלת להבין את ההתנהגות‭."

כך מצוטטת התובעת במשפטם של ארבל אלוני ומשה בן איבגי שהואשמו ברצח נהג המונית דרק רוט בהרצליה בשנת 1994. הם ירו בו חמישה כדורי אקדח. השניים היו בני 14 בזמן המעשה, ולא ממש הסתירו אותו. למעשה הם התהדרו בו באוזני חבריהם לכיתה. המדינה נרעשה כי זה נראה רצח בדם קר ובלא סיבה ממשית. השאלה איך יכול להיות שנערים צעירים יגיעו לרצח היתה מהממת ועד היום אנשים לא יודעים איך להתמודד איתה. אז אנחנו קצת מדחיקים וקצת מספרים סיפור על הרבה תיקים במשטרה שהיו להם עוד קודם ועל ילדות קשה, אב מכה. כי קשה לנו למסגר את הסיפור בצורה אחרת.

ג'ייקוב בארבר הוא בן ארבע עשרה, בן יחיד להוריו, תלמיד חטיבת ביניים. לא פופולרי, קצת ביישן, מאוד שקט ומסוגר, לא חריג בקרב בני נוער בגיל שלו. ואולי כן? כי ג'ייקוב מואשם ברצח תלמיד אחר בבית הספר הפרברי השקט שבו הוא לומד. אחרי ההאשמה ההורים מוצאים עוד כמה סימנים חריגים שלא היו מודעים להם בזמן אמת, כו סכין ציידים שהוא החביא במגירה, אתר סטיות שהוא נוהג להיכנס אליו וסיפור אלים ומטריד שהוא פירסם. אבל ההורים עדיין מאמינים בבן שלהם. הסיפור הזה לא קל לאנדי בארבר, אביו של ג'ייקוב כי הוא גם המשנה לפרקליטת המחוז, מי שהיה באופן טבעי אחראי על גילוי הרוצח והתביעה במשפט, אבל עכשיו מושעה מעבודתו באופן טבעי, ורואה את עמיתיו לשעבר תובעים ומעידים נגדו. בפרט הוא רואה את ניל לג'ודיס, בן טיפוחיו, שהופך להיות התובע נגדו. לאנדי לא קל בגלל שסיפור הרצח גם מעלה שדים מהעבר, שאותם ניסה להדחיק ולשכוח. גם ללורי, אמא של ג'ייקוב, מאוד קשה, אבל בדרכים אחרות. בעוד אנדי נדחף לעשייה, מכניס את עצמו לצוות ההגנה על הבן שלו ועושה מעשים נוספים, לורי נשארת לבד עם מחשבותיה חשדותיה וחששותיה.

זה מותחן משפטי, יש בו הרבה טוויסטים וסיבובי עלילה, אבל המשפט אינו העיקר. הוא מעלה סוגיות כמו היכולת של הורים לדעת ולהכיר את הילדים המתבגרים שלהם ובכלל היכולת לדעת משהו על אנשים שחשבנו שהם קרובים לנו, עולה שאלת התורשה והאם יש לאדם יכולת להתנגד ולהילחם במורשת הגנטית שלו-עצמו. אותי הדהימה גם הדלילות של רשתות התמיכה החברתיות כפי שמתוארת בסיפור. משפחה בארבר מתגוררת בפרבר, יש להם חברים ומעין קהילה, אבל הכל נמחק ברגע האישום. גם התמיכה המשפחתית לא קיימת, אצל אנדי משפחת המקור היא משפחה בתת תפקוד וזה חלק מהסיפור, אצל לורי יש רק הורים, והיא לא מכניסה אותם לתמונה. למעשה לורי נשארת לבד עם השאלה המכרסמת אותה "האם ילדתי מפלצת".

הסיפור טוב וכתוב בצורה כנה וכאובת מאוד. הוא לא מקבל חמישה כוכבים בשל הנטייה הג'ודי-פיקואית שנמצאת גם אצל עוד כותבים פופלריים לייצר דילמה בנויה היטב וחותרת תחת אמונות בסיס, ואז לקראת סוף הספר לשמוט את השטיח מתחת הרגליים שלה ולתפור סיום מעגל פינות כדי שהקורא יוכל לסיים את הספר ולאכול ארוחת צהרים בצורה רגועה. זה כאילו החינוך של הכותבים לא כלל ספרות קלאסית.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
ג'יקוב הוא נער שמואשם ברצח בן כיתתו. אביו שעובד בפרקליטות נלחם לזיכוי בנו עם כל הקשיים.
מולו נמצא ניל התובע שעושה הכל להרשיע את ג'יקוב.
הדיאלוגים בספר מדהימים ומרתקים. מחכה לספר הבא שיצא בעברית.

נדמה שהספורט הלאומי העכשווי של האמריקאים הוא להריץ ממים ודאחקות על דונלד טראמפ (וגם להצטלם עם ראשו הכרות ואז להתבכיין ששתו-לי-אכלו-לי-והלכה-לי-הקריירה), אבל יש להם ספורט לאומי ותיק ממנו, שיישאר גם הרבה אחרי הדונלד.
והספורט הכל-אמריקאי הזה הוא ההתחמקות מ-Jury Duty, ההשתמטות משירות בחבר מושבעים.
יש תורה שלמה, ספרי הדרכה, סדנאות העצמה, קורסים תלת-שנתיים וגורואים שרלטנים שכל עניינם הוא ללמד 'איך להתחמק משירות בחבר מושבעים ולהישאר בחיים'.

אבל למה?
אף פעם לא הבנתי.

מה כל כך נורא בלהיות שותף לעשיית צדק? בלנסות להוכיח שצדק הוא לא רק כוכב? לא עדיף לנסות לעשות צדק בעצמך מאשר לראות מבחוץ איך הוא נעשה, או חמור מזה – איך הוא לא נעשה?

"המושבעים שישבו בחדר של חבר המושבעים הגדול באותו בוקר היו שרויים במצב רוח מדודכך ותבוסתני. הם ישבו שם, כמעט שלושים איש ואישה שנבחרו באקראי ולא השכילו לחמוק ממילוי חובתם כמושבעים, דחוסים בכיסאות בית ספר שאל משענת היד שלהם היה מחובר לוח כתיבה בצורת דמעה." (עמ' 8)


אני? רק תנו לי לשבת כל יום וכל היום ביציע המושבעים ולשמוע אובג'קשן! קרוס אקזמיניישן. מוב טו סטרייק! קאונסלר, איי וויל הולד יו אין קונטמפט!
תנו לי לשרבט הערות בפנקסי הקטן, לשמור על ארשת פנים רצינית וחתומה ולהתחמק מכל קשר עין עם התובע, הסניגור והנאשם שהרי אני חייבת להישאר בלתי מפוענחת כדי שאף אחד חלילה לא יחשוב שאני בכיס שלו (לפני שהוא שם משהו בכיס שלי) ואחר כך בחדר המושבעים להתכסח עם כל מי שדעתו שונה משלי ולהציג משנה סדורה מגובה ברישומים, תרשימים, ציטוטים והוכחות לצדקת עמדתי. ואני אתיש אותם כל כך וממש אגרום להם לאבד את הטעם לחיים עד שיתייאשו ויקבלו את עמדתי.


והכי הכי תנו לי להיות יו"ר חבר המושבעים ולהכריז בפסקנות ובקול דרמטי:
על פי הצבעת הצופים,
הזוכה הוא...
היא...
הוא...

אופס, זה לא שייך.


ובכן, תנו לי להיות יו"ר חבר המושבעים ולהכריז בפסקנות, בקול דרמטי רב חשיבות וחורץ גורלות:

ווי,
דה ג'ורי,
פיינד דה דפנדנט...



///


פאוזה ארוכה-ארוכה להגברת המתח
רכיסת הכפתור בג'קט
יישור העניבה (כן, גם חתולים עונבים עניבה)
פיתול מפותל בזנב
מבט נוקב בנאשם
מבט נוקב בסניגור
מבט נוקב בתובע
מבט נוקב בשופט
כחכוח נוסף בגרון
גרגור מגורגר


///



גילטי.


הספר מתחיל בדיון של חבר מושבעים גדול. חבר מושבעים גדול צריך להכריע אם לתובע יש מספיק ראיות כדי להעמיד את החשוד למשפט ולהגיש כתב אישום או שאין סיכוי סביר להרשעה ולכן התיק ייסגר עוד לפני שהמשפט יתחיל.
זהו תמצות של הסבר שכתב הסופר, והוא רק אחד מני הסברים מחכימים ומעניינים שמופיעים בספר ומנגישים לקורא הפסאודו-הדיוט את רזי מערכת המשפט האמריקאית מבלי להיקרא כמו ספר לסטודנטים שנה א' בפקולטה למשפטים.

כאמור, הספר נפתח בכינוס של חבר מושבעים גדול שצריך להכריע בשאלה משפטית כלשהי שלא ברור לנו מה היא. העלילה נעה בין ההווה והעבר וחושפת בפנינו בערמומיות מאוד מחושבת, מותחת וחכמה את ההתרחשויות שהובילו לכינוס זה.

כבר בעמוד הראשון המספר, אנדרו בארבר, מעביר את הקוראים לצד שלו, כשהוא מתאר את מי שניצב מולו.
קוראים לו ניל לג'ודיס (מבטאים את זה כך: לה-גו'-דיס), הוא נמוך, שיערו מקליש, יש לו כרס קטנה ויש לו יותר מדי שיניים בפה כך שכשהוא סוגר אותו הוא נראה כמו מזוודה שעלתה על גדותיה. הוא חנפן, תככן ואובר-אמביציוזי ומהווה מושא ללעג ולבוז מצד עמיתיו, יריביו ושאר ירקות שמתבטא בין היתר גם בכינויים שהודבקו לו: לה-אינפנטיל, לה-דביל ופרקליטיס.
בארבר ולג'ודיס נמצאים משני צידי המתרס. לג'ודיס הוא המשנה לפרקליטת המחוז, ובארבר שכיהן בתפקיד זה לפניו נמנה כעת על צוות ההגנה במשפט רצח.
איזה משפט רצח?
משפט רצח שבו לג'ודיס הוא התובע והנאשם הוא לא אחר מאשר ג'ייקוב, בנו של בארבר.
ומכאן, כמובן, גם שם הספר 'להגן על ג'ייקוב'.

אני מציעה שמות חלופיים, הולמים יותר.
'להגן על קווין' (ההוא שחייבים לדבר עליו)
ומאחר שכך, הרי ששם מתאים יותר הוא 'חייבים לדבר על ג'ייקוב'
אבל השם הנכון יותר הוא 'להגן עלינו מפני ג'ייקוב ו/או קווין'

ג'ייקוב זה הוא חתיכת פגע רע, פרא אדם וסוציופת בדרגות רוע משתנות.
יש לקקה הזה מזל גדול שלא הייתי בחבר המושבעים שלו.
ולא עשיתי פה ספויילר.
צריך לקרוא כדי להבין.


זה די מדהים, מפתיע ומטלטל לגלות עד כמה הקליפה החיצונית השלווה, הנקייה והאידילית מכסה על מה שמתחולל מבפנים. בבפנוכו של העיירה, בבבפנוכו של בית המשפחה ובבפנוכו של בני המשפחה. כמה סודות, כמה ניפוצי אמיתות, כמה תפניות. כמה כל מה שחשבת שאתה יודע הוא לא מה שחשבת.

ככה כותבים ספר. ככה רוקחים עלילה. ככה בונים מתח ודרמה. ככה כן בונים חומה.
גם ג'וזף פיינדר חושב כך. "רומן כזה נכתב אולי פעם בעשור... הישג אדיר, מותחן משפטי עוצר נשימה..."
ועכשיו אני צריכה לקרוא משהו של פיינדר ולהחליט אם דעתו שווה ציטוט.

מה שכן שווה ציטוט הוא המשפט הבא מהספר:
"מתברר שליברל הוא שמרן שהוגש נגדו כתב אישום." (עמ' 124)

אגב, בתקציר כתוב "כאשר מעשה רצח מחריד מטלטל את הפרוור השקט שבו חי אנדי עם משפחתו..." אני הייתי מוחקת את התואר 'מחריד'. הספר מותח ומרתק גם בלי דרמטיזציית יתר לא נחוצה ולא נכונה.




ובמאמר מוסגר אך גם מוסבר...
אף פעם לא הבנתי את ההוראה של השופט למושבעים להתעלם מדבר מה ששמעו.
זה הולך ככה:
תובע/סניגור: מוב טו סטרייק!
שופט: סאסטיינד. דה ג'ורי וויל איגנור דת.
מושבע הוא לא כונן קשיח שאפשר לעשות לו דיליט. וגם כשעושים דיליט, הקובץ המדולט הולך לסל המחזור ואין בעיה לשלוף אותו. ואפילו אם מרוקנים את סל המחזור יש מוחות שיודעים לחלץ את מה שנמחק.
אז איך אפשר להורות לאדם להתעלם ממה שכבר חלחל אליו?
כנראה שההוראה להתעלם ממה שנאמר היא מפני שהחלופה היא שבכל פעם שקורה דבר כזה יהיה מיס טריאל. ואם יהיה מיס טריאל, צריך לפתוח דף חדש עם חבר מושבעים חדש, והלא הסברתי כבר כמה קשה לגייס מושבעים.
מושבעים שהם לא אני, זאת אומרת.

כל מי שמגדל - או גידל - מתבגרים מכיר את החרדה הקבועה לשלומם, המלווה את ההורה. גם ההורים המדחיקים ביותר, אלה שאומרים "גם אני בגילו הייתי כזה..." אינם יכולים שלא להיות מודאגים. כי מתבגרים הם בלתי צפויים. הגדילה הפיזית הפתאומית, הנסיונות להתאים את הילד שבפנים לגוף הכמעט בוגר שבחוץ, שטף החומרים הכימיים (טבעיים, טבעיים...) השולטים על התנהגותם, הניסיונות המסוכנים שהם עושים - בבורותם - על עצמם ועל סביבתם, כל אלה מבלבלים את ההורה שכל מה שהוא רוצה זה להעביר את ילדו בשלום מעל סערת ההתבגרות, ולהגיע לאיזו שלוות נפש ורגיעה.

אנדי בארבר הוא פרקליט בכיר ומוערך החי את החיים שכולם רוצים: בית יפה בפרבר אמיד, אשה שמעולם לא חדל לאהוב, ובן- ג'ייקוב - בן 14. החיים טובים לאנדי עד לרגע שבו מתברר לו שבנו מואשם במעשה רצח של ילד אחר בן גילו, הוא עצמו מושעה מעבודתו ומתברר לו ש"חברים" אינם בדרך כלל ערובה לתמיכה בעת צרה. וגם מתברר לו שסודות דינם להתגלות בדרך כלל בזמן הכי פחות מוצלח לבעליהם.
מידת האחריות של ההורים על ילדיהם נבחנת בספר הזה. עד כמה אפשר להאשים אנשים במעשי ילדיהם? עד כמה אנשים נוטים לחשוב ש"מעשי בנים סימן לאבות"? ועד כמה ניתן לתלות התנהגות היחיד בתורשה וגנטיקה?

ודאי זכורה לאלה שהיו פה בתקופה הנוראה של סתיו 1995 ההתנפלות על אמו של יגאל עמיר. גם אנשים הנחשבים ליברלים ורציונליים לא טמנו אז ידם בצלחת, ממש כאילו היא זו שלחצה על ההדק ואמרה "סרק, סרק", או לפחות תכננה את הפעולה הנפשעת. ובמקרה כגון דא ההורה ייקלע למצב בלתי אפשרי: אם הוא מתנער מילדו הפושע - יטפחו לו על השכם ויבוזו לו בסתר לב (איזה מן הורה מתכחש לילדו?...) אם יתמוך בילדו - יצלבו אותו בכיכר העיר בגלל שותפות לפשע...

הספר כתוב מצויין, מרתק לכל אורכו, מעלה דילמות אמיתיות ורלוונטיות שאין עליהן תשובה. הוא היה מקבל ממני כוכב חמישי לולא משהו בסוף שהרגשתי שהוא קצת פחות מהודק מכל הספר. אני אהבתי אותו מאד ואלה האוהבים מותחנים משפטיים, כתיבה אינטליגנטית דמויות מרתקות ולא פלקטיות יאהבו אותו, כנראה, כמוני.

ג'ייקוב נער אניגמטי בן 14 מואשם ברצח בן שכבתו, דקירתו בסכין והפקרתו ביער סמוך לבית הספר.
הוא בן יחיד, לאבא לוחמני, אנדי העובד בפרקליטות המחוז אדם מכובד ומוערך שמגן על בנו בכל דרך אפשרית, ולורי אימו מורה לשעבר שג'ייקוב ככל עולמה.

אנדי לא מאמין ולו לרגע כי בנו עשה את אשר מאשימים אותו, למרות שפה ושם צצים סודות, סימנים, אמירות ברשתות החברתיות המצביעים על אשמתו, ולמרות זאת בכל עובר מעל ראשו של ג'ייקוב כאילו לא נוגע, הוא מתבודד בביתו, מרוחק ומנודה מחבריו ומחובר נון סטופ למשחקי מחשב.

הדילמה המשפטית הכתובה בצורה מופלאה, מלווה לאורך כל הספר ושומרת על מתח קבוע, הפגישות עם הפסיכולגית, אנשי המשפט, צוות עורכי הדין תובעים, מושבעים, וכל הסובב את ההגנה על ג'ייקוב ככל שמתגלות הראיות, ככל שהתסקיר הפסיכולוגי של ג'ייקוב נראה רע כך אנדי עומד על רגליו האחוריות להגן על בנו, הוא עיוור לכל מה שקורה מסביב רק טובת בנו לנגד עיניו על אף ולמרות הכל, גם כאשר יחסיו עם חבריו הקרובים מתערער, חבריו מתחום המשפט והמשטרה שקשורים למשפט של בנו, גם עם לורי היחסים כבר לא כפי שהיו, וג'ייקוב בנם היחיד הוא הציר אשר הם סובבים סביבו.

כל זאת לא מכין אותנו לסוף, סוף אשר השאיר אותי פעורת פה, סוף לא צפוי שמשאיר עד השניה האחרונה במתח האם ג'ייקוב אשם או חף מפשע.

ספר מתח מעולה על אב הנלחם עלך חפות בנו במתח הבנוי היטב, בדרמה משפטית נהדרת ובסוף הלא צפוי והמפתיע.

ממליצה ביותר

זהו סיפור המסופר מנקודת מבטו של אנדי בארבר. תובע מחוזי הגר בעיר ניוטון. נשוי ללורי , מורה ואב לג'ייקוב, נער מתבגר מופנם וחנון.
בעיירה הקטנה והשקטה הזו, לא קורה דבר. עד שפתאום גופתו של נער, בן כתתו של ג'יייקוב נמצאת בפארק שרועה על הדרך.
ג'ייקוב הינו החשוד המרכזי. היות ואביו מכיר את דרכי המשפט במדינה, הוא נחוש להגן עליו בכל מחיר.

הסופר בונה את הסיפור, כך שיש מאבק אצל הקוראים בין הרציו (ההגיון, השכל הישר) לבין הרגש.

הוא הצליח לבלבל אותי, וכבר לא הייתי בטוחה אם הנער חף מפשע או אשם. הסופר עצמו שמר את הסיפור על אש קטנה, כאשר מדי פעם הגדיל את האש עם איזה ארוע קטן נוסף.

ספר מהנה. מומלץ.

לפני מספר ימים שמענו על מקרה שזעזע את כולנו. האונס באילת. לשמוע על כך העביר צמרמורות לכולנו. המקרה זיזע אותנו ואולי אף שיתק אותנו.
בטוחה שכולנו שאלנו את עצמנו, כיצד מקרה כזה יכול לקרות? מי אלו אותם נערים שעושים דבר כזה נורא!

אני יכולה לספר, שגם אני הרגשתי את אותם הרגשות. הייתי עצובה,הזדעזתי, ואפילו תהיתי, האם זה החינוך ? האם זה מהבית ? אולי הסביבה שבה אותם נערים גדלו ?
ובין כל אותן תהיות, חשבתי על אותם הורים, שגידלו את הילדים שלהם ודאגו להם מאז ינקות. איך הם מרגישים ? איך הורה מתמודד עם ידיעה כזו? שאולי הבן שלו פושע? שאפילו ישנו מין סיכוי שהוא אשם בכך? אולי בדרך שבה חינך?


הספר מתאר את הסיפור מנקודת מבטו של אבא של גייקוב. מתאר את חרדותיו, את רגשותיו, איך הוא מתמודד עם המקרה שנחת עליו ועל משפחתו.

הספר מותח לכל אורך הדרך , ממש מהתחלה. מסקרן, מעניין ובהחלט מעלה תהיות רבות.
מותחן משפטי מרתק! שאי אפשר להניח מהיד!

** יצאה סדרה המבוססת על הספר, שמעתי עליה ביקורות טובות אך לא יצא לי לראות." Defending Jacob"

כמה אנחנו מכירים את ילדינו? באמת אנחנו מכירים? או האם אנחנו מסתכלים עליהם מתוך העולם הפנימי שלנו מתוך מה שאנחנו ולא כאל אישויות נפרדות ועצמאיות בעלי מערכת אמונות ומחשבות שונות משלנו? האם להגן עליהם בכל מחיר או האם ההכחשה היא בעצם מזיקה להם?
תורשה לעומת הסביבה, כמה משפיעה הסביבה על בניית עולמם הפנימי? כמה אנחנו מסוגלים לזהות אצלם התנהגויות הדורשות טיפול וכמה קל לבטל אותם באומרינו "זה יעבור, זה רק גיל ההתבגרות"? כמה קשה זה להיות הורים של ילד שונה או המציקן של הכיתה ואיך הסביבה מטילה את האשמה על ההורים.

ילדנו באים לעולם ללא הוראות הפעלה אנחנו עושים כמיטב יכולתנו אבל ישנם מקרים בשלבים מסויימים בחיי הילדים שנראה שהתכנון שלנו לגביהם לא בדיוק עובד ואז צצה מתוכנו האשמה והצורך לחפש במה טעינו. כמובן שכאן בספר ישנו מקרה קיצוני של רצח והפרעות קיצונית אך בכל זאת הספר מעלה המון שאלות למי מאיתנו שמגדלים ילדים בגיל ההתבגרות.
הספר כתוב היטב, חכם ועמוק במידה נכונה, ישנם קצת הסברים פסיכיאטרים מעניינים, הסבר על תורשה וקרימינולוגיה, בהחלט משכיל.

הרתיעה שלנו "מבילבולי מוח פסיכולוגיים" לפעמים יכולה להזיק, צריך אומץ להורים להודות שמשהו לא בסדר אצל ילדיהם,(גם אם מדובר בדברים מאוד קטנים), לפעמים אנחנו לא רוצים להראות היסטריים או מגוחכים לכן, אני ממליצה על קריאת הספר הזה שהוא גם מרתק וגם מותח וגם נוגע בהיבטים מעניינים בטבע האדם, גם לו כדי לדעת איך מרגישה משפחה נורמלית שחייהם יוצאים מכלל שליטה.

מותחן משפטי טוב