ביקורת ספרותית על להגן על ג'ייקוב - מותחן משפטי מאת ויליאם לאנדיי
ספר טוב

---

"כשקיבלתי את התיק הייתי בטוחה שהוא יהיה פשוט, שני נערים, לא איזה פושעים רבי תחכום, לא שומרים על זכות השתיקה. אבל עד היום לי לפחות לא ברור מה בדיוק קרה, מה בדיוק כל אחד עשה. בסופו של יום אנשים בדרך כלל מוסרים איזו גרסה של סיפור המעשה, ואם לא לפחות יש לך איזו תובנה למה הם עושים את זה. פה אני ממש לא מסוגלת להבין את ההתנהגות‭."

כך מצוטטת התובעת במשפטם של ארבל אלוני ומשה בן איבגי שהואשמו ברצח נהג המונית דרק רוט בהרצליה בשנת 1994. הם ירו בו חמישה כדורי אקדח. השניים היו בני 14 בזמן המעשה, ולא ממש הסתירו אותו. למעשה הם התהדרו בו באוזני חבריהם לכיתה. המדינה נרעשה כי זה נראה רצח בדם קר ובלא סיבה ממשית. השאלה איך יכול להיות שנערים צעירים יגיעו לרצח היתה מהממת ועד היום אנשים לא יודעים איך להתמודד איתה. אז אנחנו קצת מדחיקים וקצת מספרים סיפור על הרבה תיקים במשטרה שהיו להם עוד קודם ועל ילדות קשה, אב מכה. כי קשה לנו למסגר את הסיפור בצורה אחרת.

ג'ייקוב בארבר הוא בן ארבע עשרה, בן יחיד להוריו, תלמיד חטיבת ביניים. לא פופולרי, קצת ביישן, מאוד שקט ומסוגר, לא חריג בקרב בני נוער בגיל שלו. ואולי כן? כי ג'ייקוב מואשם ברצח תלמיד אחר בבית הספר הפרברי השקט שבו הוא לומד. אחרי ההאשמה ההורים מוצאים עוד כמה סימנים חריגים שלא היו מודעים להם בזמן אמת, כו סכין ציידים שהוא החביא במגירה, אתר סטיות שהוא נוהג להיכנס אליו וסיפור אלים ומטריד שהוא פירסם. אבל ההורים עדיין מאמינים בבן שלהם. הסיפור הזה לא קל לאנדי בארבר, אביו של ג'ייקוב כי הוא גם המשנה לפרקליטת המחוז, מי שהיה באופן טבעי אחראי על גילוי הרוצח והתביעה במשפט, אבל עכשיו מושעה מעבודתו באופן טבעי, ורואה את עמיתיו לשעבר תובעים ומעידים נגדו. בפרט הוא רואה את ניל לג'ודיס, בן טיפוחיו, שהופך להיות התובע נגדו. לאנדי לא קל בגלל שסיפור הרצח גם מעלה שדים מהעבר, שאותם ניסה להדחיק ולשכוח. גם ללורי, אמא של ג'ייקוב, מאוד קשה, אבל בדרכים אחרות. בעוד אנדי נדחף לעשייה, מכניס את עצמו לצוות ההגנה על הבן שלו ועושה מעשים נוספים, לורי נשארת לבד עם מחשבותיה חשדותיה וחששותיה.

זה מותחן משפטי, יש בו הרבה טוויסטים וסיבובי עלילה, אבל המשפט אינו העיקר. הוא מעלה סוגיות כמו היכולת של הורים לדעת ולהכיר את הילדים המתבגרים שלהם ובכלל היכולת לדעת משהו על אנשים שחשבנו שהם קרובים לנו, עולה שאלת התורשה והאם יש לאדם יכולת להתנגד ולהילחם במורשת הגנטית שלו-עצמו. אותי הדהימה גם הדלילות של רשתות התמיכה החברתיות כפי שמתוארת בסיפור. משפחה בארבר מתגוררת בפרבר, יש להם חברים ומעין קהילה, אבל הכל נמחק ברגע האישום. גם התמיכה המשפחתית לא קיימת, אצל אנדי משפחת המקור היא משפחה בתת תפקוד וזה חלק מהסיפור, אצל לורי יש רק הורים, והיא לא מכניסה אותם לתמונה. למעשה לורי נשארת לבד עם השאלה המכרסמת אותה "האם ילדתי מפלצת".

הסיפור טוב וכתוב בצורה כנה וכאובת מאוד. הוא לא מקבל חמישה כוכבים בשל הנטייה הג'ודי-פיקואית שנמצאת גם אצל עוד כותבים פופלריים לייצר דילמה בנויה היטב וחותרת תחת אמונות בסיס, ואז לקראת סוף הספר לשמוט את השטיח מתחת הרגליים שלה ולתפור סיום מעגל פינות כדי שהקורא יוכל לסיים את הספר ולאכול ארוחת צהרים בצורה רגועה. זה כאילו החינוך של הכותבים לא כלל ספרות קלאסית.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על להגן על ג'ייקוב - מותחן משפטי