ננו שבתאי / ספר הגברים
ראשית יש לומר שזהו ספר אמיץ וכואב. כואב משום שהוא ממחיש בצורה טובה כל כך את "הסדר" שבו נערה נכנסת לתוך העולם המיני "והסדר הנשי" כפי שמותווה בעולמנו על ידי הממסד הפטריארכאלי מימים ימימה (בהקשר הזה אפשר לקרוא למשל את קובץ הסיפורים "כחול" – לא משום שזהו קובץ טוב אלא כביטוי ודוגמא למידה שבה הארוטיקה מעוצבת על ידי תפיסה גברית). באשר לאמיץ – זהו ספר אמיץ משום שבאמצעות הכתיבה הבוטה, החודרת לפרטי פרטים, המחברת מנכסת לעצמה ומנסחת מחדש את האירוטיקה, והמיניות הנשית. הופכת מאובייקט לסובייקט.
הדרך הזו היא דרך ארוכה ומייסרת עבור הגיבורה. וכדי להבין מדוע הדרך הזאת כל כך ארוכה ומדוע זמן רב כל כך לוקח לה להגיע לאיזו חירות ומידה מסוימת של אוטונומיה כמו זו שמוצגת בסופו של הספר צריך להבין עד כמה הגיבורה בסיפור (ואולי נשים רבות) שבויות בלי דעת בתוך המשגות גבריות אודות עצמן, גופן ומיניותן.
בהקשר זה יש לציין שבעולמנו היחסים בין גברים לנשים מעוצבים ככאלה שטעונים בטרמינולוגיה בינארית מנוגדת: תשוקה מול אהבה, ניאוף מול נישואין, אקטיביות מול פאסיביות. הנגדה זו משתמשת במבנה הביולוגי של גברים ונשים כנקודת מוצא המסמלת את ההיררכיה בין גבר לאישה. מכאן ניתן להסיק שגם יחסי גברים ונשים הינם תוצר של אותם דפוסי חשיבה פטריארכאליים, המשמרים פערים ותכונות מבדילות בין גברים לנשים, שמוצגים כ"טבעיים" עד כדי תפיסתם כבלתי נמנעים. וכך המערכת הפטריארכאלית עוסקת בהנחת תשתית מחשבתית לפיה מערכות יחסים בין גורמים שונים בחברה, הינם עקרון טבעי בארגון החברתי. כוחה של החשיבה הפטריארכאלית היא בעצם חדירתה לכל התופעות בחברה והשתרשות בהן, ואפילו בלשון שבה מנסים לתארה.
ביטוי לכך ניכר בגיבורה ובתפיסת עולמה כנערה ובחורה צעירה שקודם כל עסוקה בהיענות לאותו סדר גברי. הדבר בא לידי ביטוי למשל ביחסיה "הבתוליים" עם החבר הראשון, עם אביה הדמות החזקה, או עם דמויות גבריות מבוגרות כמו מגיש הטלוויזיה) ובעיקר באופן שבו היא מניחה את גופה לפרשנויות ואולי "לשימושים" גבריים שבהם אפילו בעיני עצמה היא אינה אלא אובייקט למבט גברי.
המעבר חל כאשר הגיבורה, באמצעות מנכסת לעצמה את גופה מחדש וחושפת באמצעותו – הבנה שונה של עצמה. היא עושה זאת על ידי הפניית מבט להיבטים גופניים נשיים שלא כל כך נוח להסתכל עליהם (למשל סיפור הטמפון) או האופן שבו היא חווה את כל אותם היחסים המיניים. באמצעות גירוד הרובד של המבט הגברי מגופה – היא עומדת חשופה, כואבת, מדממת, ומפורקת – באופן שלא נעים אולי לראות או לקרוא, אבל מותיר את הגוף שלה חשוף מכל מה שבאופן מטפורי וממשי נשים עוטות על עצמן, כדי לכסות ולהסתיר לעקם ולעוות כדי להתאים לתבנית שמוגדרת כארוטית בעיניים גבריות.
זהו צעד כמעט בלתי אפשרי, להציג אירוטיקה נשית, ולצאת כנגד האופן שבו נושא זה מתווה על ידי עיניים גבריות משום שמידי קדם זהותו של הגבר ואפילו עצם אישיותו, תלויות בכוח הנושא משמעות מסוימת מוגדרת: תחושת השליטה בזולת, שראשיתה באשה ובילדיה. כפועל יוצא מכך, הסדר החברתי ומכאן כל תוצריו ובכלל זה האהבה הרומנטית, מונחים כולם על ידי עקרון גברי של שליטה: שליטת הגברי על הנשי. וכך אפילו ההיבט הארוטי נתפס על ידי גברים כצורה של שליטה, של ניכוס ובעלות, שכן הוא בנוי על עיקרון החלוקה בין גברי- פעיל לנשי-סביל המבטא ומכונן את התשוקה. התשוקה הגברית לבעלות הופכת לשליטה בעלת צביון ארוטי ואילו התשוקה הנשית מובנית כניגודו - ככפיפות ואף כצורך ארוטי בשליטה.
עליה להחזיר לעצמה את המבט שלה על גופה, עליה להנגיש לעצמה את אותו הגוף, ולראותו בעיניה שלה, כדי לערער את העמדה המקובלת חברתית לפיה האקט המיני נתפס כאקט של שליטה וכאתר שבמסגרתו מסומנים יחסי הכוחות בין שולט לנשלט, כובש ונכבש כאשר החדירה מסמלת את הבעלות של הגברי על הנשי . במובן זה אני קוראת את הספר כאקט כמעט חתרני שבו הגיבורה שמציגה את הסיפור המיני שלה, ממשיגה מחדש את אותם יחסי השליטה, גם אם הפירוש הוא הצגת ההתפלשות באירוטיקה הגברית ויציאה ממנה.
האופן שבו הגיבורה משתחררת, הופכת מאובייקט לסובייקט, ומנכסת לעצמה את גופה ומיניותה הוא תהליך מעניין, ולא מפליא אם כן, שהיא בוחרת ללדת ילד, כאשר היא מצויה בסיום אותו תהליך ולא לפני כן.
הדרך, המעבר בין שקיעה בעולם גברי ואחר כך בנייה איטית של המשגה מחודשת של המיניות הנשית, ואם תרצו אפילו המשגה מחודשת של הגוף עצמו – הוא תהליך שבהכרח כרוך בכאב, בבכי, בהתנסות, בהתקדמות ורגרסייה ובכל מה שהחיים האלה מזמנים לאישה צעירה, בוגרת ומבוגרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
