ביקורת ספרותית על ספר הגברים מאת ננו שבתאי
ספר טוב

---

כשבכורי היה בן חמש החלטתי שהגיע הזמן לעשות לו אח או אחות.
עד אז, לא היה הדבר בראש מעיניי. על אף הקלחת סביבי שחשוב שלא יגדל להיות מפונק או בודד ועד מתי בעצם תחכו? מכולם התעלמתי, גם מהעובדה שחמש שנים תמימות חיינו חופשי ולא נכנסתי להריון.
אז ערב אחד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי בפורומים מי הם המומחים בעלי שם, מי יכול לעבר אותי במהירות האור, מי מקצר תהליכים ועובד בשיטת הסרט הנע.
כי ככה אני, לא מבזבזת זמן! וכשאני מחפשת פיתרון, אני תמיד מוצאת.
ואמנם גונבו לאזני שמועות אודות פרופסור אגדי לפריון, אדם ספץ ובעל יכולת,
אלוף בצלות ואלוף שום והכי חזק בתחום.
אממה? מלחששים שיש לו קרניים וזנב, בן של שטן כך אומרים.
ועד היום הצליח להבריח מאות נשים. אך אלה שעמדו בפני עלבונותיו, שהצליחו לעבור קיתונות של רותחין, צעקות כמו: עלית במשקל, את אוכלת כמו פרה? יש סיבה מדוע הסוכר עלה? אותם קרבנות נכנסו להריון, רוצה להיכנס גם את לאחוזון?

מייד ביקשתי מספר טלפון וכתובת כי ידעתי שמצאתי את אשר ביקשתי.
לא צריכה שילטפו לי את היד ויגידו לי שהכל בסדר. אני צריכה לדעת מה לא בסדר ואם אפשר לתקן את מה שצריך.
יום למחרת ישבתי מולו (כי לא היתה רשימת המתנה מרוב אימה ופחד) לבוש חולצת פולו ומכנס אלגנט, שיער קצוץ ועיניים כמו של קצין בוורמאכט תכולות-אפורות, פה קפוץ.
כן? נבח. אני רוצה להיכנס להריון ולא הולך לי, שיקרתי מבלי להניד עפעף.
כמה זמן את מנסה? חמש שנים.
ולמה נזכרת רק עכשיו? כי עכשיו בא לי.
סופסוף הרים את עיניו שנחו על תעלות הירקון שלי. הבעת התיעוב שלו הפכה בהדרגה לסקרנות, זה היה קל משחשבתי.
הוא הוציא טפסים ממגירתו ופקד עלי לעשות שורה ארוכה וכואבת של בדיקות וכשחזרתי עם תוצאות הפך מקצין זוטר ל-האופטשטורמפיהרר וממש כמו יוזף מנגלה, עשה עלי ניסויים בכדורים, שיקויים וזריקות ״גונאל-אף״ מכאיבות.
הוא היה ענייני, קשוח ורציני.
שמרתי בקפדנות על המשקל, אכלתי מה שפקד עלי לאכול.
הייתי כלבתו, שפחתו ותוך שלושה חודשים מתוזמנים נכנסתי להריון.
אחרי שעשיתי את בדיקת המקל והשתן והתברר כי התוצאה חיובית, נסעתי מייד למשרדו ובישרתי לו את הבשורות המשמחות. הייתי מאושרת ונתתי לו חיבוק.
הרגשתי איך גופו החד מתרכך. הוא אפילו חייך ואמר לי מזל טוב.
כשאני מספרת זאת לאנשים, חושבים שזאת אגדה אורבנית.

קל לי. קל לי מאוד עם אנשים ישירים. ללא מסיכות, ללא תיאורים מיותרים.
לכי לפה, תביאי משם. טח-טח-טח
יחסים אינטרסנטיים עם כל הכאב שבדבר.

ננו שבתאי היא כזאת: קולחת, פורצת, מתומצתת.
לא מפחדת מאף אחד ועל פניו נראה שכולם מפחדים ממנה.
״ספר הגברים״ שלה לא פוסח על אף טיפוס, על אף תולע של גבר שעליו רכבה, שכבה, מצצה, סיפקה ובעיקר ניסתה למצוא אהבה ולא הצליחה.
מציאות כואבת של ילדה-אישה שנולדה למשפחה שאינה נורמטיבית במיוחד; אביה המשורר אהרון שבתאי והיא אחייניתו של הסופר יעקב שבתאי (שיצירותיו בגדר מופת!).
גירושין במשפחה, אכזבות וחסרון בדמות אב גרמו לה לחיפוש חום ואהבה לקבלת תשומת לב וקרבה.
היא חושפת בפני הקורא את יחסיה המעוותים עם גברים ועושה זאת ללא כחל ושרק, ללא דמעות או בקשות רחמים.
וזה מרגיש מנוכר ואכזרי, לעיתים גם דוחה ולא מוסרי.
ובכל זאת המשכתי לקרוא ובשקיקה.
כי כך גם אני בנויה; ממטחים, מקילוחים, ממקטעים.

שמה אינה מעיד על עיסתה; היא הכל מלבד ננו.
יש בה נוכחות וחשמל, ניצוצות וזעם, תשוקה ותבונה.
והרי ננו הוא חלקיק קטן, חלקי מיליארד של משהו.
והיא גדולה, גדולה מהחיים.
כשקראתי אותה, היא הזכירה לי קצת את מילנה אגוס ב-כשהכריש ישן.
מדברת כמו ילדה עם נסיון מר של אישה שעברה הרבה בחיים.

ריחמתי עליה, אהבתי אותה, שנאתי אותה וקינאתי לה.
כמו שצריך להיות.
בדיוק במידה הנכונה.
אני נאצית של מילים מדוייקות, חדות כמו סכינים שעדיין מצליחות לגעת אפילו אם הן גורמות לי לדמם.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ספר הגברים