• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

מאת דב אלפון

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

מאת דב אלפון

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
GNOLT
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 5 שנים

“ספר ראשון של המחבר, שמתיימר מצד אחד לחשוף לנו את המתרחש ביחידה 8200 ואת דרכי הפעולה שלה , אבל מצד שנ”

4/12
ביקורות על לילה ארוך בפריז
הבאה
Mira
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•3 דקות קריאה

אני וספרי מתח לא חברים. כל כך לא חברים שכשמבארים לי את הסוף, שלא הבנתי, עדיין אני לא מבין. זה בגלל טיב הכתיבה של רוב הספרים הללו והיגיון העלילה המתפתלת.
לפני שאספר לכם על מה הספר, כמה הערות:
- לפי כמות התודות והמפורסמים שסייעו, אפשר לחשוב שמינימום "נוטות החסד" הוכה מנה אחת אפיים.
- בתור נציגנו בפריז, דב אלפון ממש מרתיח אותי בתעתיק השמות מצרפתית לעברית. הצרפתים הרי קנאים לשפתם ואני קנאי עבורם. רוב השמות לא תועתקו נכון, למשל גראנד הוטל, שזה כמובן גראן אוטל. למרבה המבוכה, במקום בו כולם טועים, מילה מסויימת אחת, הוא דווקא לא. אפילו עקביות אין.
- העלילה מבטיחה לגלות את נבכי 8 מאתיים. תאמינו לי, עד היום חייתי יפה מאוד, פלוס מינוס, בלי לדעת דבר על 8 מאתיים. אני ממשיך לא להתעניין.
- כרגיל, לא הייתי קורא את הספר לו לא נכתב על פריז. עכשיו אני יכול לקטול בשקט בידיעה ששוב נפלתי בפח. הנה אני נוקם. לפריז לא היתה כאן שום חשיבות משום שבאותה מידה זו היתה יכולה להיות ברלין או מנהטן, שאלו את לני.
אוקיי, על מה אני מלהג?
יניב מידן מגיע עם חבריו לפריז לתערוכת סביט. כבר בשדה התעופה שארל דה גול, רואסי, בשבילכם, הוא מתבדח וצועד הישר אל מול בלונדינית, כמה צפוי, בלבוש אדום, צפוי גם הוא. היא סבורה שזה מי שהיא מחכה לו, לוקחת אותו וכעבור זמן קצר הוא מת. אבל מי שהיה אמור להיות הקורבן האמיתי הוא בכלל מישהו אחר, אחד שלא אוהב את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו קיצר והפך לכינוי שלו, שנשמע יותר ישראלי מאשר רוסיה מוצאתו.
בתמונה נמצאת גם אוריאנה טלמור, כבת עשרים, כמובן יפה ומוכשרת מ-8200, 8 מאתיים בשבילכם. היא כמובן מלהטטת בשום כלום תחת פקודותיו של זאב עבאדי, לא מהכעכים, מפקד היחידה. היא פה והוא שם. הצרפתים כמובן מגלגלים עיניים לשמים: "איך זה שישראלי חצוף מתגלגל להם בין הרגליים, אינו בעל שום תפקיד רשמי שם ויודע הכל".
החורים בעלילה ענקיים. יש סינים בעלי שמות אקזוטיים וזה לא כולל שיאומי ומייזו, יש פוליטיקאים ישראלים עם קריצה ענקית למכהנים כאן ועכשיו, יש "סמים" ויש "נברן", מכשיר פלא הרואה כל.
את אלפון קראתי בעבר בהארץ, לא מעניין, אני קורא כ"נציגנו בפריז", והוא שוב לא מעניין. אז למה אני קורא אותו עכשיו? כי יש/יהיה/היה הייפ בשל היותו מיוחס תקשורתי וברור שכל העולם ואשתו יקראו ויתמוגגו מהשום כלום הזה.
אני יודע שספרי מתח מכילים חורים כמו גבינה שוויצרית ומגבינה שוויצרית לא נמנעים בגלל החורים. מספרים צריך להמנע, והנה אני כאן, כשירות ללקוחותיי, מזהיר מפני הספר האינפנטילי הזה, המתיימר לעבור על כל שורה ושורה בספר המגדיר בדיוק כיצד כותבים ספרי מתח. יצא ספר מיותר, שאפילו לא הבטיח גדולות ונצורות ובטח לא קיים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זלי
זלי
תמונה של לנה
לנה
תמונה של דני בר
דני בר
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של פני
פני
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
23קוראים|גיל ממוצע58|70%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
990 ביקורות•39 נבחרות•21,228 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות990
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,228
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת514ספרות מקורית233ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

18 תגובות
מורי
מורי•לפני 9 שנים

למה להגמל? שלוש פעמים הייתי ברציפות ואסע שוב. גם עכשיו אני עם ספר המתרחש בפריז.

פני
פני•לפני 9 שנים
פריז משפיעה עליך? סע וסע וסע ותיגמל מכך. תודה על הביקורת.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

חני, אכן מאבד שפיות אל מול המילה פריז. וכן פואנטה, אכן לא ממש מחפש ספרי מתח.

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 שנים

לא ברור לי המאמץ העקר הזה.

הבנאדם אמר שחור על גבי חד ולבן על גבי חלק: אני בכלל לא מחפש ספרי מתח!
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

מכירת חיסול?! הו לא. לא מהמצטיינים בז'אנר. עזוב, התייאשתי ממך. תמשיך עם פלובר וכל אלה

גלית
גלית•לפני 9 שנים

מה שאלון,מה שאפרתי( למרות הפלגיאט והפגיעה בזכויות ללא קרדיט!), מה שיעל הר,

מה שבת יה.... מכירת חיסול הוא ספר נחמד מאד אבל למה לא תפנה לאיכותיים ביותר בז'אנר? הרודפים דין קונץ,ריימונד צ'נדלר,רוברט ב פארקר?
רץ
רץ•לפני 9 שנים

תגיד מחשבות, האם אתה קורא כל ספר שהכותרת שלו פריז, אם כך אתה פרנקופיל אמיתי.

חני
חני •לפני 9 שנים

לי נראה שאתה מאבד שפיות כשאתה רואה את המילה פריז.

שנה טובה
dina
dina•לפני 9 שנים
ומה שכתב אלון-מדויק!
dina
dina•לפני 9 שנים
וואי וואי.... איך הסתבך דב אלפון איתך :)
מורי
מורי•לפני 9 שנים

אתה מנסה לנחם אותי, מסמר. אני בכלל לא מחפש ספרי מתח, רק נופל עליהם ואיתם. אסתפק

במכירת חיסול של יו לורי.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים
אתה טוב כשאתה זועם... קטילה מבריקה. הייתי ממליץ לך על ספרי המתח של דין קונץ, בעיקר על "מזוית עינו".
מורי
מורי•לפני 9 שנים

ממש כך. איפה איש המרתון, שיבומי, פשר הלילה, האשה בלבן...

בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

יש ספרי מתח מצויינים ויש ספרי מתח שלא היו צריכים לצאת לאור - כמו כל דבר בחיים.

מורי
מורי•לפני 9 שנים

8200 נקרא בפי המבינים 8 מאתיים. מי שאומר 8200 משבצים אותו כש.ג. בצבא.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

קטילה מרתקת בשצף קצף.

במילא לא עלה בדעתי לקרוא (לא בגלל שזה ספר מתח, למרות זאת) אז אני לא מודה על האזהרה. רק דבר אחד: לא הבנתי מה זה 8 מאתיים (-:
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

מה שאלון. כדי לכתוב ספר מתח משובח, שעומד בסטנדרטים של ספרות משובחת, ויש כמה כאלה

בים הספרים, צריך הרבה אינטליגנציה, מוח חד ותחכום, במיוחד היום, שכל כך הרבה ספרי מתח נכתבו, כל כך הרבה סדרות, עם כל כך הרבה פרקים.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

הייתי יכול להגיד לך שאני וספרי מתח לא חברים מאותן סיבות בדיוק,

אבל אני חבר של ספרי מתח טובים מסיבות אחרות לחלוטין. ובעיקר, כי אם הם טובים, הם עומדים באותם סטנדרטים בדיוק כמו ספרות רגילה, אלא שיש בהם עוד מימד. עכשיו ממש אני קורא ספר שהיה יכול להיות תחת ז'אנר מסויים (ודחוי) מאוד, אבל הוא בשום פנים ואופן לא כזה. רצוי במצב כזה לשאול את עצמך - לו לא היה מדובר בספר מתח אלא בספר "רגיל", האם עדיין היית חושב עליו את אותו דבר? לדעתי התשובה תהיה חיובית. אתה צריך לנסות ספרי מתח טובים. דיברנו על זה. לי נמאס לחפור.
18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודש•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המעניק

המעניק

לויס לורי

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המסע הארוך

המסע הארוך

ויליאם סטיירון

חשבו לרגע מכמה ספרים נמנעתם רק משום שהספר הראשון שקראתם משל סופר מסויים פשוט לא מצא חן בעיניכם? לו הייתי קורא את הספר הנוכחי, סביר שלא הייתי קורא את בחירתה של סופי או הווידויים של נט טרנר.
השנה היא 1950, מלחמת קוריאה מתרחשת ב... קוריאה. אלא שבקרוליינה נמצאת מחלקת המפקדה והשירותים של המארינס. טמפלטון המג"ד חושב שגדוד המילואימניקים שלו יצליח לעשות את מסע 57 הק"מ שהוא מתכנן עבורו, רק כי הם מארינס. מפקד היחידה מאניקס לוקח על עצמו להתמודד בהצלחה מול המג"ד, לא פחות מאורך המסע. מי שצופה מהצד הוא סגן קאלוור, הרואה את התמודדות האימים מול שני בעלי האגו האלה. כשיש מלחמת אגו, מישהו יוצא צולע. נחשו מי צלע?
כולם חשבו בהתחלה ש-57 ק"מ זה מסע מטורף, בטח ליחידת מילואימניקים בני שלושים. גם מזג האוויר הלוהט, רוחש הברחשים, לא תרם. המסע החל, המסמר בנעלו של מאניקס המפקד לא ויתר, מאניקס לא ויתר וכולם יצאו בשן ועין.
אז מה תרם לנו הספר כקוראים, בטח מול הזיכרון של קריאת שני הספרים המונומנטליים שהוזכרו לעיל? שום כלום. אולי העובדה שממשחקי אגו ויוהרה סתם יוצאים כולם פגועים. מזל שזה היה רק כ-70 עמודים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
מקום שמור

מקום שמור

יעל ואן דר ואודן

כמה דברים יש לומר בפתיחה: הספר הזה יכול להיות תסריט לסרט משובח בידיים הנכונות. אמרתי וזרקתי עצם למי שצריך. הדבר השני נגזר מהראשון: למרות האפשרות להפוך את הסיפור לתסריט ולסרט משובחים, הסוף פה וגם פה יהיה מרופט. אין פשוט סוף תפור טוב לספר/סרט הזה.
בתחילה לא אהבתי את ההשתרכות הלא ברורה. זה מפיל אצלי הרבה ספרים. אבל הביקורות הללו והמשכתי.
אז על מה הספר?
אחד לואי מביא אל אחותו את אהובתו הזמנית אווה. הוא לא יודע שהיא זמנית והיא לא מעלה בדעתה להיות זמנית. איזבל אחותו גרה בבית בהם גרו פעם הוריה בתום המלחמה, מלחמת העולם השנייה. המקום הוא מזרח הולנד והבית, הסבר רשמי, לא שולם במלואו. בעליו איבדו אותו בשל המשכנתא, אבל כי היו בעצם יהודים. מי שנכנס לגור אלה משפחתם של לואי, איזבל והנדריק. השנה 1961, איזבל בת 31 ובערך כך אווה.
לואי גר בעיר ומביא את אהובתו אווה לגור כחודש אצל איזבל. הוא נקרא לעבודה דחופה לפריז. הנדריק ממילא לא גר בבית, אלא עם אהובו סבסטיאן.
ההתחלה עם אווה ואיזבל לא היתה טובה. איזבל שומרת בקנאות על הבית הגדול בו היא גרה לבד. אווה נכנסת לבית ונוגעת בכל דבר. דברים גם מתחילים להעלם, לא שאיזבל חושדת באווה. אווה גורמת לאיזבל להפתח ולוותר על נוקשותה, אפילו נוצר קשר עליו לא אספר. כל רמז נוסף יקלקל לכם ורק אומר שיש יומן, שאווה עוזבת ללא היומן, יומן המגלה את עברו של הבית והסיבה שאווה כל כך רצתה את לואי.
לא יודע למה אצלנו בזיכרון הלאומי שלנו כל כך מוקירים את ההולנדים. יותר ויותר מקרים מראים את נוקשותם וחוסר התמימות שלהם. הספר הזה לא יבוא בטובתם, אבל ינסה אולי ליצור איזו סליחה והבנה, אני מברבר הרבה מדי, לכן זה יכול להיות סרט משובח. לא יודע למה אני מתעקש על סרט, אבל הדרמה נשפכת מכל כיוון.
אתן לכם לגלות את צפונותיו של הספר בעצמכם. הספר שווה את זה. כרגיל עם סוף מרופט שהוא גם ממהר לסגור עניינים פתוחים וגם לא בא בטוב לסיפור כולו. אבל, כאמור, הסיפור שווה את זה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לאן אתם צריכים?

לאן אתם צריכים?

אביחי נזרי

אחרי ההמלצה החמה לספר הרגשתי שהוא חייב לעבור דרכי, אלא שבקריאה רוב הזמן התחושה היתה של ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
גיבור הספר הוא בוגי, ע"ש הבוגי שאתו הוא הולך לים על תקן גלשן של ממש. בוגי הוא מתחתית הכרמל, התחתית של חיפה. עוד ספר על התחתית של החיים.
קיץ אחד בוגי וחברו ירדן מבלים רוב זמנם בחוף הים החינמי של חיפה. אין כסף אז זה מה שיש. כמובן שגם הכרמליסטים המסודרים בחיים מבלים בים, אבל הם באים עם מכוניות, אוכל משובח, גלשנים מהודרים ויודעים לבלות.
בעוד בוגי וירדן חוזרים לביתם ברגל עוצר לידם מישהו עם סובארו ישנה ושואל לאן הם צריכים. הוא מסיע אותם ונותן להם את מספר הטלפון שלו. משלב זה האפשרויות נפתחות לפני הקורא. מדוע נהג בטרמפ מקרי ייתן את מספר הטלפון שלו לבני חמש עשרה?
אילן, חברם המבין יותר של ירדן ובוגי, לא רואה בעיה שיתקשרו לאותו נהג ויראו מה יציע. הם מתקשרים והוא מציע קרוואן נגרר, מעיין נסתר וג'וינט. לכאורה, החיים הטובים למי שזה מתאים לו. רק שמפה לשם, בוגי גומר בכלא ומועבר לחקירה מחדר לחדר, מחוקר לחוקר, שהאמת אותה הוא מספר היא כמובן שקר לאזניהם.
הכתיבה בספר לא מתעלה למרות שהספר קריא וזורם, וזו מעלתו העיקרית.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

במהלך 2025 צפיתי בנטפליקס בפנינה הקרויה ריפלי. בנטפליקס יש ים סדרות, אבל הפנינים מצויות גם הן בים והנה ריפלי. ריפלי של הייסמית היתה סדרה של ספרים וחשבתי שמן הראוי לקרוא לראשונה ספר משלה והנה קריאת הינשוף. אבל איפה הספר הזה ואיפה ריפלי.
הייסמית כתבה את הספר ב-1961 והוא התפרסם שנה לאחר מכן. היא אהבה את הספר הזה במיוחד וממש לא ברור למה.
ומה בספר? רוברט פורסטר, בחור אמין כמו סובארו (Subaru Forester), נוסע ערב אחד לביתו מעבודתו כמהנדס בחברת אווירונאוטיקה. בעודו נוסע הוא מבחין באישה צעירה המצויה במטבחה בביתה ומבעד לחלונות הענק הוא רואה שהיא עוסקת שם כנראה בבישול או ניקוי. הוא עוצר בצד ובמשך כמה לילות הוא נוהג כמציץ ועוקב אחריה. אין לו שום כוונות זדון משום סוג.
גרג, חברה של אותה צעירה ג'ני, מנסה לברר מיהו המציץ ולא מצליח. בעוזבו נוצר מצב מוזר בו ג'ני מבחינה במציץ ומזמינה אותו לביתה לקפה. אם נתקדם בסיפור המוזר הזה, קשר רומנטי משהו נוצר בין ג'ני לרוברט, היא מחליטה לנתק את הקשר בינה לבין גרג חברה, שהיה ארוסה, ומעדיפה את חברתו של רוברט, שרק מתאושש מגירושין מניקי אשתו המתעללת בו.
גרג לא מוותר בקלות, ניקי בוחשת בסיפור, עולים חשדות לרצח כנגד רוברט והסוף לא טוב.
הטוויסטים בסיפור מוזרים, הבחישה של הדמויות אחת במעשיה של השניה לא הגיוניים אפילו בסיפור מסוג זה, והסיפור כולו דק כנייר מלמלה. הדמויות שבלוניות ולא זוכות לפיתוח ובסה"כ הסיפור סתמי.
האם התאכזבתי? בהחלט כן. האם אקרא עוד סיפור? כנראה שלא אחפש כזה במיוחד.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "לילה ארוך בפריז"

לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

מנפלאות הזמן: זכרתי את הספר לטובה. קראתי אותו לפני כמה שנים והחוויה נרשמה כטובה, אפילו טובה מאוד. לעיתים אני אוהב לחזור לספר בקריאה שנייה. יש זמן להתעכב על ניואנסים, מגלים דברים שלא עלו בשטף הקריאה של הפעם הראשונה.
כאן לצערי לא הצלחתי לשחזר את חווית הקריאה. פתאום הספר נראה לי טפל וסתמי. פתאום הפריעה לי העובדה שמפקד 8200 הוא בלש דגול (איפה רכש את כישורי הבילוש/ ריגול, יותר יושב על סוכן מוסד). קצינה צעירה ויפה מתגלגלת לתפקיד בכיר גם אם זמנית. פתאום הכל נראה כהבל הבלים.
יכול להיות שזו התקופה שמשפיעה על היכולת להנות מספר. הכל מרגיש פרווה.
⅗ בסולם מאני.

לפני שנתיים•
★★★★★
•וויליאם מאני
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

אילולא היה זוכה בפרסים מעולם לא הייתי חושב לקרוא את לילה ארוך בפאריז של דב אלפון. עטיפה די רגילה , שם של סופר שאני לא מכיר וחותמת של 8200 שמצביעה על כתיבה גימיקית הו גורמים לי לדלג עליו במדף. אבל הוא זכה בשני פרסים לספרות מתח – אחד מריאן הצרפתי ודאגר הבריטי. אני לא מכיר את הפרסים הללו אבל זה היה מספיק כדי לסקרן.
באופן מפתיע בלי שום ניצול מומנטום לא מצאתי אותו בספריות החינמיות בשכונה ולא ברשתות ( לא אוהב להזמין ) ואפילו בנתבג לא היה להם . הייתי מצפה שידחף לפרונט אבל מצאתי אותו במקרה במוזלים של אחת הרשתות.
זה מתחיל בחטיפה של ישראלי בנמל התעופה של פאריז ומתפתח משם בקצב מסחרר מזגזג בין ישראל לצרפת בין רחובות פאריז למאבקי הכוח בין אנשי הצבא ולדרך קבלת ההחלטות במשרדי הממשלה. הוא מותח לכל אורכו , מופרך כמו שכל ספר מתח מופרך אבל לא כזה שגורם להתכווץ בכיסא. הוא כתוב מצויין ואקטואלי מאוד ביחוד בסוף כשנופלים כמה אסימונים על ההשלכות הפריפריאליות של הפוליטיקה שאנחנו חשופים לה ביום יום וכל זה בלי שמות וזה לא מותחן פוליטי זה מותח אקשן משובח.
הסריטה היחידה בתקליט היא הנסיון להכניס סוג של מתח מיני לסיפור ובכמה מקומות שזה מופיע בספר זה נשמע לא אמין ומרגיש מאולץ. אני לא יודע אם זה מחשיבה על ספרי בונד או מישהו אמר לסופר שצריך לפלפל קצת את העלילה – אני הכי בעד מתח מיני ופה זה סתם מוריד יש מספיק מתח בספר.
הוא מזכיר לי קצת במקצב את לבד בתיאטרון המוות . אותה סוגה אבל לא אחד לאחד.
אחד מספרי המתח הטובים שקראתי בשנים האחרונות וזה שהוא גם מצליח בח"ול משמח מאוד . ממליץ עליו מאוד לכל חובבי המתח באתר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•cujo
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

(הביקורת התפרסמה בבלוג "על הכוונת", 11.09.2016)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

ספר ראשון של המחבר, שמתיימר מצד אחד לחשוף לנו את המתרחש ביחידה 8200 ואת דרכי הפעולה שלה , אבל מצד שני לא ממש באמת ולא בדיוק. מצד שלישי, יש קשר בכל זאת בין המציאות והבדיון וגם המחבר שירת שם ויודע על מה הוא מדבר.

עזבו שטויות. סך הכל ספר מתח קולח, רץ בקצב מהיר מהתחלה עד הסוף. מקבל ארבעה כוכבים על המתח וגם קצת על הנוסטלגיה שעורר בי בזמן הקריאה ממקומות ואירועים בזמן השירות הצבאי.
מצד שני, ירד כוכב אחד על עלילה לא לגמרי מציאותית, על כל מיני פינות לא סגורות ועל שגיאות בטקסט בכל מיני מקומות (מוטב לספר היה לעבור עוד סבב של עריכה).

נהניתי מהקצב של העלילה ומכך שהיא באווירה מקומית עם אנשים משלנו (כולל רמיזות פוליטיות כאלו ואחרות). פחות אהבתי את זה שלא כל הקצוות הגיוניים ונקשרים בצורה הגיונית.

מומלץ לאלו שאוהבים ספרי מתח אבל לא באמת חשוב להם לחשוב על כל פרט בעלילה ולמצוא בהכרח הגיון (קצת כמו הסדרה 24 למי שזוכר...)

לשיקולכם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•GNOLT
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

ספר שהחל כתקווה גדולה ונגמר במפח נפש. סיפור הזוי שלא לומר אידיוטי וכתיבה גרועה, ספר מתח ללא כל מתח.
לא יפלא איפוא שתוך זמן קצר מאז הוצאתו כבר חימם את מדף המוזלים ב 29 ש"ח בצומת ספרים.
חבל להכביר עליו מילים, ספר גרוע נקודה.
והערה לסוף
כולי תקווה (אם כי איני בטוח) כי האנשים המאיישים את צמרת צה"ל ובכלל זה אנשי מודעין אינם
מניפולטבים כפי שהם מתוארים בספר. אחרת צריך לסגור כאן את הבאסטה כולנו בצרות גדולות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•משה s
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

התחלתי אותו וחשבתי שאקרא מהר אך לפעמים יש VALTAMIM..

הספר מתחיל כמו כל ספר מתח רגיל עם ריגול שבתוכו יש את יחידת המודיעין הישראלית 8200. בפועל אלפון מכניס הרבה אלמנטים נוספים בהם נכנס השב"כ ועוד יחידות מודיעין.... יש קריצה ענקית לראש הממשלה המכהן היום אם הפילנטרופיה הפרטית כביכול...
הסיפור מתחיל בנמל התעופה בפריס, רואסי, שבו נחטף ונרצח תושב ישראלי סטארטאפיסט שהיה בדרכו לתערוכת היי-טק.

העניין מתחיל להתפתח כאשר לא מוצאים שום דבר בקשר לבחור.
הספר מחולק בפרקים פרקים בין האירועים שחובה סגנית קצינת הביטחון של יחידת 8200 אוריאנה לבין המפקד החדש שנפל בדיוק למקרה עבאדי שנחת בדיוק בפאריס.

למפקד המשטרה דיפיסיל שנהיה במקרה תורן על נמל התעופה כי הקצין האחראי חלה, וכל הפרשה על ראשו. ואיך מנסים כוחות אחרים להפיל אותו אך בפועל הוא מצליח מעל ומעבר.
על המאפיה הסינית, ועל הביון האמריקאי....

סיפור מגניב. איך העלילה מתקדמת בלי לעשות ספויילר יהיה קשה... על כן, רק אמליץ תלכו לקרוא. ספר מגניב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Mira
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

זהו ספר ריגול עכשווי על מותו של צעיר ישראלי בנמל התעופה בפריז והיעלמותו של חייל אחר בפריז.
מי שעוקב ומנסה לפענח את התעלומות הוא לא אחר מאשר אלוף משנה שעומד להתמנות למפקד של 8200 אשר נמצא בפריז במקרה באותו הזמן.
הספר מתאר את תהליך הפענוח המהיר(קצת יותר מיום אחד) שלו ושל צוות המשטרה של פריז. יש בעלילת הספר קומדו סיני אכזרי, בלונדיניות יפיפיות שוטרים צרפתיים ויהודי אוסטרלי תאב ממון.
הספר ניזון גם מהמתחים בין סגן הרמטכ"ל לבין ראש אמ"ן.
הספר מותח וזורם, אבל דבר בסיסי מאד הפריע לי לאורך קריאת הספר, ממתי יחידה צבאית 8200 מתעסקת בריגול מעשי ולא המוסד? או, אם לדייק ממתי הצבא מתעסק בדברים האלה בחו"ל ולא המוסד? יתקנו אותי כל המומחים ...
הספר זכה בפרס פגיון הזהב הבינלאומי לספרי מתח ופשע וגם בפרס "מריאן" הצרפתי, לספר המתח הטוב ביותר. אצלי הוא לא מקבל פרס.
כבר קראתי הרבה ספרי מתח וריגול, אך הספר הזה היה די בינוני, לדעתי. שמחה שהצליחו לפתור את שתי התעלומות תוך יום .

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תמיד קוראת
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

אחלה ספר מתח, קצבי, קוסמופוליטי.
הדמויות משורטטות היטב ביד שיודעת את מלאכת הכתיבה.
תיאורי הסיטואציות נדיבים ומפורטים, גם בגזרה הפסיכולוגית.
העלילה מפותלת, וכוללת סינים חמושים, בלונדיניות שמתחזות לדיילות, מיליארדר אוסטרלי מטורף, שהוציא הוראה למלא את בתי הקזינו שלו בשטיחים עם דוגמא נורא נורא מעצבנת. נחשו למה?
ובכן, כמובן, כדי שנרקומני ההימורים לא יתיקו עיניהם מהמסך ומהרולטה.
ויש גם סינית עשירה וחמדנית.
וישראלים, כמובן. בעיקר דמויות שמשתייכות לכוחות הביטחון, מה שנקרא. יש כאן הווי אותנטי של ישראליות.
ספר כיפי שקשה להניח מהיד.
(האמת, שאני הקשבתי לו! לא קראתיו.
זה סטארט-אפ ענק עבורי, אני שואלת דיסקים בספריה ומקשיבה לספרים בנסיעות שלי.
פשוט נהדר!)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•בערך מוחלט
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

ספר ראשון של דב אלפון שהיה ועודנו כותב ב"הארץ" - כחובב ספרי ריגול ופעולה אין ספק שזוהי פנינה...
כתיבה שוטפת רצופת פניות חדות. דב מביא לידיעת הקורא חידושים בתחום עולם השושו הישראלי (ולא רק) הכה מרטיט ומסקרן....
קראתי אותו כמעט בלגימה אחת גדולה...ונהניתי עד מאד!!

לפני 6 שנים•אריה
דירוג
4.0
לפני 8 שנים

“התחלתי אותו וחשבתי שאקרא מהר אך לפעמים יש VALTAMIM.. הספר מתחיל כמו כל ספר מתח רגיל עם ריגול שבת”