“מנפלאות הזמן: זכרתי את הספר לטובה. קראתי אותו לפני כמה שנים והחוויה נרשמה כטובה, אפילו טובה מאוד. לעיתים אני אוהב לחזור לספר בקריאה שנייה. יש זמן להתעכב על ניואנסים, מגלים דברים שלא עלו בשטף הקריאה של הפעם הראשונה. כאן לצערי לא הצלחתי לשחזר את חווית הקריאה. פתאום הספר נראה לי טפל וסתמי. פתאום הפריעה לי העובדה שמפקד 8200 הוא בלש דגול (איפה רכש את כישורי הבילוש/ ריגול, יותר יושב על סוכן מוסד). קצינה צעירה ויפה מתגלגלת לתפקיד בכיר גם אם זמנית. פתאום הכל נראה כהבל הבלים. יכול להיות שזו התקופה שמשפיעה על היכולת להנות מספר. הכל מרגיש פרווה. ⅗ בסולם מאני.”

“ספר ראשון של המחבר, שמתיימר מצד אחד לחשוף לנו את המתרחש ביחידה 8200 ואת דרכי הפעולה שלה , אבל מצד שני לא ממש באמת ולא בדיוק. מצד שלישי, יש קשר בכל זאת בין המציאות והבדיון וגם המחבר שירת שם ויודע על מה הוא מדבר. עזבו שטויות. סך הכל ספר מתח קולח, רץ בקצב מהיר מהתחלה עד הסוף. מקבל ארבעה כוכבים על המתח וגם קצת על הנוסטלגיה שעורר בי בזמן הקריאה ממקומות ואירועים בזמן השירות הצבאי. מצד שני, ירד כוכב אחד על עלילה לא לגמרי מציאותית, על כל מיני פינות לא סגורות ועל שגיאות בטקסט בכל מיני מקומות (מוטב לספר היה לעבור עוד סבב של עריכה). נהניתי מהקצב של העלילה ומכך שהיא באווירה מקומית עם אנשים משלנו (כולל רמיזות פוליטיות כאלו ואחרות). פחות אהבתי את זה שלא כל הקצוות הגיוניים ונקשרים בצורה הגיונית. מומלץ לאלו שאוהבים ספרי מתח אבל לא באמת חשוב להם לחשוב על כל פרט בעלילה ולמצוא בהכרח הגיון (קצת כמו הסדרה 24 למי שזוכר...) לשיקולכם.”

“אני וספרי מתח לא חברים. כל כך לא חברים שכשמבארים לי את הסוף, שלא הבנתי, עדיין אני לא מבין. זה בגלל טיב הכתיבה של רוב הספרים הללו והיגיון העלילה המתפתלת. לפני שאספר לכם על מה הספר, כמה הערות: - לפי כמות התודות והמפורסמים שסייעו, אפשר לחשוב שמינימום "נוטות החסד" הוכה מנה אחת אפיים. - בתור נציגנו בפריז, דב אלפון ממש מרתיח אותי בתעתיק השמות מצרפתית לעברית. הצרפתים הרי קנאים לשפתם ואני קנאי עבורם. רוב השמות לא תועתקו נכון, למשל גראנד הוטל, שזה כמובן גראן אוטל. למרבה המבוכה, במקום בו כולם טועים, מילה מסויימת אחת, הוא דווקא לא. אפילו עקביות אין. - העלילה מבטיחה לגלות את נבכי 8 מאתיים. תאמינו לי, עד היום חייתי יפה מאוד, פלוס מינוס, בלי לדעת דבר על 8 מאתיים. אני ממשיך לא להתעניין. - כרגיל, לא הייתי קורא את הספר לו לא נכתב על פריז. עכשיו אני יכול לקטול בשקט בידיעה ששוב נפלתי בפח. הנה אני נוקם. לפריז לא היתה כאן שום חשיבות משום שבאותה מידה זו היתה יכולה להיות ברלין או מנהטן, שאלו את לני. אוקיי, על מה אני מלהג? יניב מידן מגיע עם חבריו לפריז לתערוכת סביט. כבר בשדה התעופה שארל דה גול, רואסי, בשבילכם, הוא מתבדח וצועד הישר אל מול בלונדינית, כמה צפוי, בלבוש אדום, צפוי גם הוא. היא סבורה שזה מי שהיא מחכה לו, לוקחת אותו וכעבור זמן קצר הוא מת. אבל מי שהיה אמור להיות הקורבן האמיתי הוא בכלל מישהו אחר, אחד שלא אוהב את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו קיצר והפך לכינוי שלו, שנשמע יותר ישראלי מאשר רוסיה מוצאתו. בתמונה נמצאת גם אוריאנה טלמור, כבת עשרים, כמובן יפה ומוכשרת מ-8200, 8 מאתיים בשבילכם. היא כמובן מלהטטת בשום כלום תחת פקודותיו של זאב עבאדי, לא מהכעכים, מפקד היחידה. היא פה והוא שם. הצרפתים כמובן מגלגלים עיניים לשמים: "איך זה שישראלי חצוף מתגלגל להם בין הרגליים, אינו בעל שום תפקיד רשמי שם ויודע הכל". החורים בעלילה ענקיים. יש סינים בעלי שמות אקזוטיים וזה לא כולל שיאומי ומייזו, יש פוליטיקאים ישראלים עם קריצה ענקית למכהנים כאן ועכשיו, יש "סמים" ויש "נברן", מכשיר פלא הרואה כל. את אלפון קראתי בעבר בהארץ, לא מעניין, אני קורא כ"נציגנו בפריז", והוא שוב לא מעניין. אז למה אני קורא אותו עכשיו? כי יש/יהיה/היה הייפ בשל היותו מיוחס תקשורתי וברור שכל העולם ואשתו יקראו ויתמוגגו מהשום כלום הזה. אני יודע שספרי מתח מכילים חורים כמו גבינה שוויצרית ומגבינה שוויצרית לא נמנעים בגלל החורים. מספרים צריך להמנע, והנה אני כאן, כשירות ללקוחותיי, מזהיר מפני הספר האינפנטילי הזה, המתיימר לעבור על כל שורה ושורה בספר המגדיר בדיוק כיצד כותבים ספרי מתח. יצא ספר מיותר, שאפילו לא הבטיח גדולות ונצורות ובטח לא קיים.”

“הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית. כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו. נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54). זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25). למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89). לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים. אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53). "שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז. (הביקורת התפרסמה בבלוג "על הכוונת", 11.09.2016)”

“מנפלאות הזמן: זכרתי את הספר לטובה. קראתי אותו לפני כמה שנים והחוויה נרשמה כטובה, אפילו טובה מאוד. לעיתים אני אוהב לחזור לספר בקריאה שנייה. יש זמן להתעכב על ניואנסים, מגלים דברים שלא עלו בשטף הקריאה של הפעם הראשונה. כאן לצערי לא הצלחתי לשחזר את חווית הקריאה. פתאום הספר נראה לי טפל וסתמי. פתאום הפריעה לי העובדה שמפקד 8200 הוא בלש דגול (איפה רכש את כישורי הבילוש/ ריגול, יותר יושב על סוכן מוסד). קצינה צעירה ויפה מתגלגלת לתפקיד בכיר גם אם זמנית. פתאום הכל נראה כהבל הבלים. יכול להיות שזו התקופה שמשפיעה על היכולת להנות מספר. הכל מרגיש פרווה. ⅗ בסולם מאני.”

“ספר ראשון של המחבר, שמתיימר מצד אחד לחשוף לנו את המתרחש ביחידה 8200 ואת דרכי הפעולה שלה , אבל מצד שני לא ממש באמת ולא בדיוק. מצד שלישי, יש קשר בכל זאת בין המציאות והבדיון וגם המחבר שירת שם ויודע על מה הוא מדבר. עזבו שטויות. סך הכל ספר מתח קולח, רץ בקצב מהיר מהתחלה עד הסוף. מקבל ארבעה כוכבים על המתח וגם קצת על הנוסטלגיה שעורר בי בזמן הקריאה ממקומות ואירועים בזמן השירות הצבאי. מצד שני, ירד כוכב אחד על עלילה לא לגמרי מציאותית, על כל מיני פינות לא סגורות ועל שגיאות בטקסט בכל מיני מקומות (מוטב לספר היה לעבור עוד סבב של עריכה). נהניתי מהקצב של העלילה ומכך שהיא באווירה מקומית עם אנשים משלנו (כולל רמיזות פוליטיות כאלו ואחרות). פחות אהבתי את זה שלא כל הקצוות הגיוניים ונקשרים בצורה הגיונית. מומלץ לאלו שאוהבים ספרי מתח אבל לא באמת חשוב להם לחשוב על כל פרט בעלילה ולמצוא בהכרח הגיון (קצת כמו הסדרה 24 למי שזוכר...) לשיקולכם.”

“אני וספרי מתח לא חברים. כל כך לא חברים שכשמבארים לי את הסוף, שלא הבנתי, עדיין אני לא מבין. זה בגלל טיב הכתיבה של רוב הספרים הללו והיגיון העלילה המתפתלת. לפני שאספר לכם על מה הספר, כמה הערות: - לפי כמות התודות והמפורסמים שסייעו, אפשר לחשוב שמינימום "נוטות החסד" הוכה מנה אחת אפיים. - בתור נציגנו בפריז, דב אלפון ממש מרתיח אותי בתעתיק השמות מצרפתית לעברית. הצרפתים הרי קנאים לשפתם ואני קנאי עבורם. רוב השמות לא תועתקו נכון, למשל גראנד הוטל, שזה כמובן גראן אוטל. למרבה המבוכה, במקום בו כולם טועים, מילה מסויימת אחת, הוא דווקא לא. אפילו עקביות אין. - העלילה מבטיחה לגלות את נבכי 8 מאתיים. תאמינו לי, עד היום חייתי יפה מאוד, פלוס מינוס, בלי לדעת דבר על 8 מאתיים. אני ממשיך לא להתעניין. - כרגיל, לא הייתי קורא את הספר לו לא נכתב על פריז. עכשיו אני יכול לקטול בשקט בידיעה ששוב נפלתי בפח. הנה אני נוקם. לפריז לא היתה כאן שום חשיבות משום שבאותה מידה זו היתה יכולה להיות ברלין או מנהטן, שאלו את לני. אוקיי, על מה אני מלהג? יניב מידן מגיע עם חבריו לפריז לתערוכת סביט. כבר בשדה התעופה שארל דה גול, רואסי, בשבילכם, הוא מתבדח וצועד הישר אל מול בלונדינית, כמה צפוי, בלבוש אדום, צפוי גם הוא. היא סבורה שזה מי שהיא מחכה לו, לוקחת אותו וכעבור זמן קצר הוא מת. אבל מי שהיה אמור להיות הקורבן האמיתי הוא בכלל מישהו אחר, אחד שלא אוהב את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו קיצר והפך לכינוי שלו, שנשמע יותר ישראלי מאשר רוסיה מוצאתו. בתמונה נמצאת גם אוריאנה טלמור, כבת עשרים, כמובן יפה ומוכשרת מ-8200, 8 מאתיים בשבילכם. היא כמובן מלהטטת בשום כלום תחת פקודותיו של זאב עבאדי, לא מהכעכים, מפקד היחידה. היא פה והוא שם. הצרפתים כמובן מגלגלים עיניים לשמים: "איך זה שישראלי חצוף מתגלגל להם בין הרגליים, אינו בעל שום תפקיד רשמי שם ויודע הכל". החורים בעלילה ענקיים. יש סינים בעלי שמות אקזוטיים וזה לא כולל שיאומי ומייזו, יש פוליטיקאים ישראלים עם קריצה ענקית למכהנים כאן ועכשיו, יש "סמים" ויש "נברן", מכשיר פלא הרואה כל. את אלפון קראתי בעבר בהארץ, לא מעניין, אני קורא כ"נציגנו בפריז", והוא שוב לא מעניין. אז למה אני קורא אותו עכשיו? כי יש/יהיה/היה הייפ בשל היותו מיוחס תקשורתי וברור שכל העולם ואשתו יקראו ויתמוגגו מהשום כלום הזה. אני יודע שספרי מתח מכילים חורים כמו גבינה שוויצרית ומגבינה שוויצרית לא נמנעים בגלל החורים. מספרים צריך להמנע, והנה אני כאן, כשירות ללקוחותיי, מזהיר מפני הספר האינפנטילי הזה, המתיימר לעבור על כל שורה ושורה בספר המגדיר בדיוק כיצד כותבים ספרי מתח. יצא ספר מיותר, שאפילו לא הבטיח גדולות ונצורות ובטח לא קיים.”

“הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית. כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו. נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54). זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25). למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89). לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים. אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53). "שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז. (הביקורת התפרסמה בבלוג "על הכוונת", 11.09.2016)”