ביקורת ספרותית על כה אמר וינסנט, החתול הטיפש מאת אסף שור
ספר מעולה

---

מותק של ספר. ארבעה בני משפחה אחת גרים תחת אותה קורת גג אבל בלי יותר מדי קורת רוח, מה שמביא את הסופר לחקור מה מסתתר בעצם תחת הכותרת "משפחה", מילה כל כך משומשת עד שנעשתה כמעט שקופה? אסף שור מחטט ומגלה ארבעה קווים נמתחים מאופק לאופק, נפגשים לדק, נפרדים וחוזר חלילה. קשיי תקשורת אופייניים מונעים מבני המשפחה לחלוק זה עם זה את הגיהנומים הפרטיים, וכל אחת מהדמויות מוצאת לעצמה מפלט מהבדידות - האם כותבת מכתבים לבנה, הבן מטפל בחיות פצועות ומשוחח עם חתול מת, האב מטפל בבני אדם (הוא פסיכולוג) ומשתקף דרך החיים האלטרנטיביים של מטופליו, והבת מפתחת קשר מהוסס עם נער בן גילה. הערה אחת, בכל זאת - דמות האם לא מספיק מטופלת בסיפור, נטע היא ה'דבק' שמחזיק את הבית שלא יתפרק, מי אם לא היא - אבל קצת הולכת לאיבוד בין מפגני האקסצנטריות של בני הבית האחרים. חבל, כי שור דווקא כן שתל גרעין של משהו שמצטייר כמו אישיות פרטיקולרית בשנות הנעורים שלה, אז מעניין לאיפה כל זה דהה ונעלם בהווה של הסיפור. מעבר להזנחה הקלה של דמות האם, שאר הדמויות מטופלות היטב. הדמות הכי מורכבת ומעניינת היא של אוריה, הבן הבכור והמבולבל. הסיפור שלו מסופר בפורמט שמקובל מאד בספרי ילדים - החבר הדימיוני ה-יודע כל, במקרה הזה - האלטר אגו הוא חתול מדבר. ההומור הסרקסטי שבו מצטיין החתול הוא אמצעי מעולה להסרת שכבות של קיטש שעלולות היו להצטבר בהתחשב בנסיבות הסיפוריות הכאובות. לתחושתי - הספר נגמר מהר מדי. יש חוסר איזון בין השליש האמצעי של הסיפור, שקצת איטי ומפוטפט מדי, לבין השליש האחרון, שבו מתבצעת אודיסיאה של אחד הגיבורים, לא אחשוף איזה כדי לא לחטוא בתועבת-ספוילר, ודווקא הצטערתי שמסע הגילוי הסתיים מוקדם מדי. לסיכום - יופי של ספר, ריאליסטי וגם לא, מצחיק וגם לא, קל למצוא בו את עצמנו וגם לא.

» ביקורות נוספות של מירי שחם
» ביקורות נוספות על כה אמר וינסנט, החתול הטיפש