“מותק של ספר. ארבעה בני משפחה אחת גרים תחת אותה קורת גג אבל בלי יותר מדי קורת רוח, מה שמביא את הסופר לחקור מה מסתתר בעצם תחת הכותרת "משפחה", מילה כל כך משומשת עד שנעשתה כמעט שקופה? אסף שור מחטט ומגלה ארבעה קווים נמתחים מאופק לאופק, נפגשים לדק, נפרדים וחוזר חלילה. קשיי תקשורת אופייניים מונעים מבני המשפחה לחלוק זה עם זה את הגיהנומים הפרטיים, וכל אחת מהדמויות מוצאת לעצמה מפלט מהבדידות - האם כותבת מכתבים לבנה, הבן מטפל בחיות פצועות ומשוחח עם חתול מת, האב מטפל בבני אדם (הוא פסיכולוג) ומשתקף דרך החיים האלטרנטיביים של מטופליו, והבת מפתחת קשר מהוסס עם נער בן גילה. הערה אחת, בכל זאת - דמות האם לא מספיק מטופלת בסיפור, נטע היא ה'דבק' שמחזיק את הבית שלא יתפרק, מי אם לא היא - אבל קצת הולכת לאיבוד בין מפגני האקסצנטריות של בני הבית האחרים. חבל, כי שור דווקא כן שתל גרעין של משהו שמצטייר כמו אישיות פרטיקולרית בשנות הנעורים שלה, אז מעניין לאיפה כל זה דהה ונעלם בהווה של הסיפור. מעבר להזנחה הקלה של דמות האם, שאר הדמויות מטופלות היטב. הדמות הכי מורכבת ומעניינת היא של אוריה, הבן הבכור והמבולבל. הסיפור שלו מסופר בפורמט שמקובל מאד בספרי ילדים - החבר הדימיוני ה-יודע כל, במקרה הזה - האלטר אגו הוא חתול מדבר. ההומור הסרקסטי שבו מצטיין החתול הוא אמצעי מעולה להסרת שכבות של קיטש שעלולות היו להצטבר בהתחשב בנסיבות הסיפוריות הכאובות. לתחושתי - הספר נגמר מהר מדי. יש חוסר איזון בין השליש האמצעי של הסיפור, שקצת איטי ומפוטפט מדי, לבין השליש האחרון, שבו מתבצעת אודיסיאה של אחד הגיבורים, לא אחשוף איזה כדי לא לחטוא בתועבת-ספוילר, ודווקא הצטערתי שמסע הגילוי הסתיים מוקדם מדי. לסיכום - יופי של ספר, ריאליסטי וגם לא, מצחיק וגם לא, קל למצוא בו את עצמנו וגם לא.”

“באחד מאחר הצהריים האחרונים, לאחר העבודה, הלכתי באחת השדרות על יד ביתי וראיתי ספר עם כריכה קצת מוזרה, מאוירת, בצבעים חדגוניים, חלונות רבים, ובכל חלון – חדר, משהו או מישהו או מישהי המעיד על עצמו, מהווה מראה מסוימת לאחר והכל בתוך חלון – חדר אחד גדול. עטיפת הספר משכה את לבי וסקרנותי ונטלתי אותו בין ידיי והלכתי הביתה.
התחלתי לקרוא. מסופר על משפחה, האבא פסיכולוג, האמא עקרת בית, שני ילדים מתבגרים, בוגרים, האחד מסתגר בחדרו וחוזר בתשובה, והאחת עם הפרעת אכילה, מנסה להסתיר זאת מהוריה. עמיקם, נטע, אוריה ומתי ווינסנט החתול.
המשפחה הזו, הנמצאת תחת קורת גג אחד, עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחר יום, לילה אחר לילה, מתוארת כמשפחה במשבר. הזוג מתחיל לחוות את התפוררות חיי הזוגיות, ישנו ריחוק מהילדים, למרות הניסיונות להגיע אליהם, לכל אחד ואחת, וישנו ריחוק בין הילדים עצמם ובין ההורים עצמם.
הספר נפתח במעין פרולוג אקזיסטנציאליסטי, במשפט: “זה כל הסיפור...”. כאילו אין כבר מה לספר. כאילו הדברים הם אותם דברים, החוויות אותן חוויות, הניסיונות אותם ניסיונות, ובכל זאת האדם צריך לחוות את הדברים בכוחות עצמו. לא משנה כמה נספר לו על העולם, על החוויות, על זוגיות, על אחד עם השנייה, אחד עם השני, על הכאבים והאכזבות, על ההנאות והתקוות, על האהבות והשנאות, הוא יצטרך לחוות זאת בעצמו. ולא משנה כמה ננסה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב, לא בטוח שזה יקרה. החיים מתרחשים במעין תנועה ברורה, חוזרת, אך גם חדשנית ומעניינת. אין קיצורי דרך.
והנה, הדמויות בספר מקבלות חיות משלהן, אט – אט נפרסות, כמו נוף ההולך ומתעמק. ועמיקם ונטע חווים משבר בזוגיות, והיחד שלהם מתחיל להיות כל אחד לחוד, ובתוך כל זה, אוריה מסתגר בחדרו, מנתק עצמו מן המשפחה, כמעט וללא קשר, לעתים נעזר באחותו בצרכים הפיזיים, נקשר לדת בצורה אדוקה לעומת משפחתו החילונית, ומתי לא אוכלת או שאוכלת ומקיאה, והפרעת האכילה שלה מפריעה לה בהתפתחות הנשית שלה, עד אשר היא פוגשת ילד מוכר, ישן – חדש, אשר חזר לשכונה שלה ומשהו שם מתחיל לקרות. ובתוך כל זה, נטע מנסה לאחד את המשפחה, ועמיקם הפסיכולוג, קצת נוקשה, מקשיב לאחרים – בעיקר למישהי אחרת – בקליניקה, ולא מקשיב – לא רואה - למשפחתו שלו, לצרכיה, לקשיים שלה.
והמציאות שנבנתה תחת קורת גג אחת, תחת החדרים הרבים, הרבגוניים, מתחילה להתפורר ולהיות חדגונית.
הספר כתוב בצורה ייחודית, בקולותיהם של הדמויות יחד עם התערבויותיו של מספר כל יודע – לעתים רחוקות אבל משמעותיות: אני כאן, מביט ומשגיח, יודע מה הולך להיות, בשפה שנונה, מלאת אהבה. כי למרות הכל, הקשיים, הלבטים, הביחד של כולם והלבד של כל אחד לחוד, ישנה משפחה. הוקמה משפחה. זוג שנפגש איכשהו – המפגש של נטע ועמיקם מתואר בצורה מרגשת, ילדים הנמצאים יחד בבית. מתוארת משפחה החיה יחד, וחווה משבר בתוך היחד הזה. משהו נותר בי בהרגשה עם תום הספר, כאילו לא מוצה עד תום. ומאידך, הדמויות נשמרו בליבי ימים מספר לאחר מכן, וחשבתי על העוצמה הרבה הקיימת בתוך משפחה.”