ביקורת ספרותית על זכרון הריצה מאת רון מקלארטי
ספר טוב

---

כמה צרות יכולות לנחות על בנאדם אחד? סמיתי הוא רווק בודד בן 43, סובל מעודף משקל קריטי, שותה, מעשן, עובד בעבודה שהוא שונא. רגע, חכו, אלה רק נתוני הפתיחה, לא הצרות... טוב, אז סמיתי שלנו מאבד את שני הוריו בתאונת דרכים, ואז נודע לו שאחותו, שהיא חולת נפש שנעלמה לפני כמה עשרות שנים, נמצאה מתה אף היא, וגופתה נמצאה בלוס אנג'לס. וכך סמיתי המסכן מעמיס את המאה חמישים קילו שלו על האופניים שלו (מסכן סמיתי ומסכנים האופניים) ויוצא למסע חיפושים אחרי הגופה של אחותו.
טוב, אז המסע הפיזי והנפשי הזה הוא די צפוי. הוא פוגש אנשים רבים, שונים ומשונים, הוא מתחבר אל האהבה שהייתה מודחקת בנפש הפגועה שלו ורק חיכתה להזמנות לפרוץ החוצה, הוא מגלה את כוחות החיים שהיו טמונים בלבו המיוסר ובקיצור, הוא מגלה כמה שהחיים יפים, למרות האובדן והסבל הנפשי.

הספר קולח, נעים לקריאה, אבל הוא צפוי לחלוטין, לפעמים קצת דביק ולפעמים קצת משונה (איזה טיפוסים שהוא פוגש בדרך...). הספר הזכיר לי קצת את "סיפור פשוט", לא הספר של עגנון אלא הסרט של דיוויד לינץ' על הקשיש שיוצא למסע על מכסחת דשא כדי לאתר את אחיו, והספר מזכיר גם קצת את "המסע של הרולד פריי".

שלושה וחצי כוכבים לדעתי, אבל בגלל שאין אפשרות כזו בסימניה עיגלתי כלפי מעלה...

» ביקורות נוספות של גבריאלה
» ביקורות נוספות על זכרון הריצה