“מי שקרא ספרות חרדית עוד לפני שחיים ולדר התחיל לפרסם את ספריו, לא יכול היה לפספס את המהפכה שולדר חולל בתחום.
קודם כל בתחום ספרות הילדים, שם הסיפורים שלו שמו דגש על העולם הרגשי של הילד, ועל ילדים אמיתיים ומציאותיים שמתמודדים עם דילמות אמיתיות, שאובות מהחיים.
אם בספרות החרדית לילדים שקדמה לולדר שלטו הבדיון והשמאלץ - ולדר הצליח להוריד את המינון של שניהם, אם כי מבלי לוותר על הפאנץ', על המסר.
וגם בעולם ספרות המבוגרים החרדית, מושג שעד לפני כמה עשורים היה כמעט אוקסימורוני, לפחות בארץ.
קריאת ספרות? לשם הנאה? ביטול תורה... ומי יהיה קהל היעד?
אולי ספרות ייעודית לנשים היתה נפוצה יותר, אבל ולדר היה בין פורצי הדרך של הספרות החרדית למבוגרים.
הספרות שלו למבוגרים, כמו לילדים, היא ספרות שלרוב שאובה מהמציאות. היא משלבת לעיתים ביקורת חברתית זהירה, ככה בקטנה, בשוליים.
הסיפורים שלו הם סיפורים קצרים קלאסיים: יש פתיחה, יש סיבוך והתרה, יש סיום. לרוב יש גם מסר.
ולמה הארכתי כל כך בחיים ולדר?
כי מוני אנדר הוא חיים ולדר - הדור הבא.
הוא סופר חרדי, כך נראה, שכותב מתוך העולם החרדי.
גם הוא, לרוב כותב סיפורים שאובים מן המציאות, סיפורים על הכאן והעכשיו ועל נפשם של הגיבורים, שאינה תמיד טלית שכולה תכלת.
הסיפור הראשון שלו היה יכול ממש להילקח מתוך קובץ סיפורים של ולדר ואיש לא היה חש בהבדל.
בסיפורים הבאים יש כבר משהו מודרני יותר. בבחירת הנושאים ובסגנון הסיפורי. אלו כבר לא בהכרח סיפורים סגורים, התחלה-אמצע-סוף. יש בהם סיפורים פחות עלילתיים, מתרכזים יותר ברגע, במהלך הנפשי.
ובל נשכח את ההוצאה הלא חרדית בה יצא הספר.
ועם זאת... ועם זאת.
משהו בספר נשאר, בדיוק כמו אצל ולדר, קצת שמאלצי. קצת דידקטי. קצת חותר מדי למסר.
כך שבסופו של דבר, מתעורר הרושם כי אנדר הוא תלמידו של ולדר יותר מאשר של כל כותב סיפורים קצרים מודרני אחר.”
