קרה לכם שהזדהיתם עם דמות מסוימת בספר הזדהות מוחלטת? אני מתכוונת להזדהות טוטלית, הזדהות שאומרת: "כן, כך בדיוק אני מרגיש", הזדהות עם תחושותיה של אותה הדמות, עם לבטיה, עם פחדיה, הזדהות עם העצב שהיא חשה, עם התסכולים והכעסים שמלווים אותה בחייה, עם השמחות הקטנות שלה, עם רגעי האושר ושמחת החיים. אני חושבת שהזדהות כזו היא הדבר העמוק ביותר שקורא יכול לבקש מספר, וכשזה קורה, אין דבר נפלא מזה עבור הקורא. יש כמה וכמה ספרים שקראתי וחשתי הזדהות כזו עם אחת הדמויות, ומטבע הדברים בדרך כלל עם הדמות הראשית. מה שקרה לי בספר הזה הוא דבר מדהים שחוויתי בפעם הראשונה בשעת קריאת ספר: חשתי את ההזדהות הטוטלית הזו עם דמויות רבות מקרב הדמויות הנפלאות המאכלסות את הספר הנדיר הזה. כל אחת מן הדמויות בספר כל כך נוגעת ללב, אנושית, מרגשת, פגיעה (וגם פוגעת). כל דמות גורמת לי לאותה תחושה מופלאה של "כך בדיוק אני חושבת/מרגישה/אוהבת/שונאת/מתלבטת/תוהה".
ההזדהות שלי היא כמובן בראש ובראשונה עם הדמות הראשית, פייגי. מצאתי בה המון עצב, תוגה, תסכול אחד גדול שאין לו סוף, שברון לב, סבל נפשי שמלווה אותה עשרים שנה תמימות. פייגי בעיניי מאוד פגיעה, ממש כמוני. היא נפגעת בקלות מהאנשים הסובבים אותה, גם מיקיריה הקרובים ביותר. אך הפגיעות שלה היא רק פן אחד באישיותה המורכבת. הפן השני, הפחות לבבי, הוא זה שלא סולח, שנוטר טינה, שפוגע ביקיריה, שמשיב להם כגמולם, גם אם המחיר הוא הענשה עצמית קשה וכבדה. גם כאן חשתי הזדהות מוחלטת, כמי שהציבו מולה מראה והראו לה את הצדדים הפחות נעימים באופי שלה.
אבל כפי שכבר כתבתי ההזדהות שלי עם פייגי היא רק אחת מיני רבות, וזו הגדולה הגדולה כל כך של הספר הזה: הזדהיתי עם אליהו, עם רדיפתו החומרנית לכסף וגם כאן חשתי כמי שהציבו לפניה מראה. הזדהיתי עם האנושיות שהוא מקרין בעיניי למרות זאת. הזדהיתי באופן מוחלט וטוטלי עם הפרעות האכילה של מנוחה ושל קולט, עם נטיית ההשמנה שלהן, עם הרצון הבלתי ממומש למצוא באוכל פיצוי קל ומהיר לחסכים נפשיים, עם התסכול שנובע מחוסר היכולת למצוא בו את הנחמה המיוחלת ומכך שהדבר מוביל לזלילות מחודשות, בלתי מספקות אף הן, גדולות ורבות יותר, במעין מחזוריות בלתי נגמרת של הענשה עצמית. האוכל מאופיין בספר כבלתי מגרה לחלוטין, שלא לומר מבחיל, וגם זאת בצורה עדינה – ובכל זאת קולט ומנוחה לא מפסיקות לזלול – ולרעוב מבחינה נפשית. מי כמוני יכולה להבין ללבן.
מעולם לא גמגמתי. נהפוך הוא, היכולת הרטורית שלי גבוהה, אני מדברת בצורה ברורה, שוטפת ורהוטה. ובכל זאת חשתי הזדהות מוחלטת עם גבריאל, עם התסכול שלו נוכח בעיית הגמגום שלו, עם הכאב, עם הסבל הנפשי. היכולת להזדהות עם כאב של דמויות שהמקור שלו אמור להיות זר לי היא מעלה נוספת של הספר.
ומרים, הו מרים. דמות כל כך מורכבת, ללא ספק יש בה הרבה מן השלילה אך גם הצדדים השליליים באישיותה נגעו ללבי. במיוחד נגע ללבי הרצון שלה לשמור על חזות המשפחה המתפקדת, להסתיר את הכביסה המלוכלכת מעיני זרים בוחנות והולכות רכיל. וכמה ריגש אותי הרצון שלה להיות נאהבת כמו אשתו המנוחה של בעלה וחוסר האפשרות להביא את הרצון האנושי הזה לכדי מימוש. וההקרבה שהיא הקריבה למען בתה (או שמא למענה עצמה...) – עשרים שנה תמימות גלומות בה. ואם אנו עוסקים בהקרבה למען הילדים, חשתי הזדהות מוחלטת גם עם ההקרבה של מלה ושל פלורה.
ועוד לא אמרתי דבר כל הדרך המקורית, הכואבת והנוגעת שבה הדמויות מעבירות לקורא את זוועות השואה. פשוט מצמרר.
לסיכומו של דבר, "ציפור ישנה" הוא הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי מעודי.
