אני מחכה ליום בו דמויות מהספרים יקרמו עור וגידים, ופשוט יהיו. יש לי רשימה לא קטנה של כל אותן דמויות שהייתי רוצה לפגוש. אני יכולה ממש לתאר לעצמי את סמיתי מגיע על האופניים שלו, מוריד את הרגלית, מסדר את החולצה וניגש לשולחן. ואני? אני אקום לקראתו, אחבק אותו ואניח את ראשי עליו. ובטח אני גם אבכה. אם בכיתי פה ושם תוך כדי קריאת הספר למה לא פייס טו פייס? כי כזה הוא סמיתי. אותי הוא ריגש.


סמיתי אייד בן

כמה צרות יכולות לנחות על בנאדם אחד? סמיתי הוא רווק בודד בן 43, סובל מעודף משקל קריטי, שותה, מעשן, עובד בעבודה שהוא שונא. רגע, חכו, אלה רק נתוני הפתיחה, לא הצרות... טוב, אז סמיתי שלנו מאבד את שני הוריו בתאונת דרכים, ואז נודע לו שאחותו, שהיא חולת נפש שנעלמה לפני כמה עשרות שנים, נמצאה מתה אף היא, וגופתה נמצאה בלוס אנג'לס. וכך סמיתי המסכן מעמיס את המאה חמישים קילו שלו על האופניים שלו (מסכן סמיתי ומסכנ

סמיתי אייד הוא רווק שמן ומשועמם בן 43 שמעביר את חייו באכילה, שתיית אלכוהול ועישון אקטיבי. חייו מתהפכים בתקופה קצרה, כשהוריו נהרגים בתאונת דרכים וגם אחותו היחידה וחולת הנפש בתאני נמצאת אף היא ללא רוח חיים לאחר העלמות של עשרים וחמש שנה. סמיתי יוצא מאיסט-פרובידנס רכוב על אופניו בהחלטה נחושה להגיע ללוס אנג'לס שם נמצאת בתאני במקרר המתים.
במסעו, (שהוא גם מסע אל עברו) הוא חוצה את ארצות הברית, פוגש אנשים