ביקורת ספרותית על דודה חוליה והכתבן מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה

---

'דודה חוליה והכתבן' מבוסס בחלקו על עלומיו של יוסה. מריו, הדמות הראשית ומספר הספור, פוגש בדודתו חוליה, מתאהב בה ונושא אותה לאשה- ממש כפי שקרה למריו ורגס יוסה עצמו. מריו וחוליה, עתונאים, שואפים שניהם להיות סופרים. בנקודה זו מסתעף הספור ופונה מהשביל האוטוביוגרפי אל זה הפיקציונלי. הנרטיב מתפצל בין מערכת היחסים המתהווה של מריו ודודתו לחברותו עם סופר הסדרות האובססיבי פדרו קמאצ'ו ותסכיתי אופרות הסבון הרדיופוניים שלו. סה"כ שלש עלילות ברומן הזה, ויוסה מלהטט ביניהן במיומנות.
מטרתו היחידה של מריו היא להפוך לאיש רוח. הוא כותב וכותב, אך לעולם אינו מרוצה מהיוצא תחת עטו. חבריו מגלים אהדה לתשוקתו להיות איש של מלים אך פחות מתלהבים מיכולתו לספר ספור. הסובבים אותו טוענים שעדיין אין לו נסיון חיים מספיק בכדי שיכתוב ספור חשוב. פה נכנס לתמונה פדרו קמאצ'ו, סופר-רדיו בוליביאני פורה הכותב תסכיתים במשך רב שעות היום, בכל יום, ורובם ככולם איכותיים. כשרונו של קמאצ'ו מרשים את מריו והם מתיידדים. בינתיים פוגש מריו בגרושתו הטריה של דודו, חוליה, אותה הוא אינו מחבב במיוחד, אך במהרה הורמונים עושים את שלהם ומה שמתחיל בנשיקה תמימה ממשיך כרומן סוער.
עד כה הכל פשוט וישיר. ספור האהבה בין מריו וחוליה מתקדם על קו ברור, ללא פשרות. פשטות העלילה מאפשרת למחבר התעסקות במגוון אפיקים מעניינים המתקשרים ישירות אל יצירת והוקרת האמנות- בעקר אמנות הכתיבה. קמאצ'ו הוא סופר ומחבר ואנו למדים שהוא נהנה מאכילת ביצים ושתיית תה עם נענע ולואיזה, וזה בערך כל מה שידוע לנו עליו. אין זה משנה, למען האמת, מיהו קמאצ'ו כשם שחשוב לדעת כיצד סופר הנכנס לחייו של אמן שכולו תקווה ושאיפה יכול לעזור לו לממש אותם ולכוונם אל הנתיב הנכון. מריו מתרשם מקמאצ'ו עד כדי כך שחצי מהפרקים מוקדשים לתסכיתי הרדיו שלו.
בתחילתם של סדרות התסכיתים עלילתם מהודקת, הם ממוקדים בחדות ומתוחכמים. הם מסתיימים באופן בלתי מתחייב ובדר"כ משאירים לקורא סדרת שאלות: מה תעשה הדמות? איך מתפתחת ההתרחשות? האם אנטונז יעזוב את אשתו הפוחזת? יכול להיות שהוא כבר עשה זאת? או שאולי בעצם הוא לא יאמר דבר ובכך יוכיח אצילות (או טפשות) וישאר עם הבחורה שהוליכה אותו שולל, הבחורה אחריה רדף בעקשנות?. זהו עולם של אופרות-סבון מלודרמטיות המורכב מתחים משפחתיים כמיטב הז'אנר. אך מה שבאמת קורה הוא שככל שהעלילה מתקדמת ואחיזתו של קמאצ'ו במציאות רופפת, הספורים נמסים ומשתלבים, מתלכדים ומותכים זה בזה. דמויות מספורים קודמים צצות כאילו שהתקיימו מאז ומעולם בתחומי הפרק הנוכחי. אנשים שמתו חוזרים לפתע לחיים רק בשביל שימותו בשנית בסדרת אסונות אכזריים. פדרו קמאצ'ו מסביר למריו שכעת הוא מנסה לסיים את כל ספוריו במוות כיוון שאינו מסוגל לזכור היטב את דמויותיו בכדי שיוכל להמשיך את סיפורם. בעוד שסיפוריו של קמאצ'ו קורסים, מתקדמת העלילה המקבילה והמרכזית בקצב מהיר כשחוליה ומריו מתכננים את חתונתם. בעוד שסיפוריו של קמאצ'ו מאבדים פוקוס, מתחדד סיפורו של מריו ושועט קדימה אל עבר המקום בו הוא אמור להיות- ואלו של קמאצ'ו מסתיימים בבלגן סבוך.

סגנון הכתיבה של יוסה ב'דודה חוליה והכתבן' מרובד וארוג בצפיפות עם הרחבות זעירות וצריחי משמעויות המבצבצים מהמשפטים ככל שנוספות פסקאות. זוהי כתיבה כבדה, מהודקת, דחוסה ומרחיקת לכת באופיה המורכב. למרבה המזל הסגנון אינו כבד מדי בכדי שיתהפך על הטקסט- הוא נשאר עקבי בגישתו לנסות ולהבין את הקשיים שבאמנות ולאחר מכן, באהבה. שיטת הכתיבה הכבדה של יוסה 'השתחררה' ונרגעה עם כתיבת הרומנים הבאים.
ספור אהבתם של דודה חוליה ומריו הוא נקודת החולשה של הנובלה. ברור לנו שהוא אוהב אותה, אך לא ברור מדוע. למה דווקא אותה? התאהבותו במישהי כמו חוליה עלולה ליצור (ואכן יוצרת) עמותים עם משפחתו המורחבת. הנובלה אינה מספקת הסברים- ההרהורים הפנימיים של מריו אינם מספקים מידע ונוכחותה של חוליה אינה מכשפת או אקזוטית מדי. היא גברת נחמדה אך ההתאהבות הפתאומית והעמוקה בה אינה ברורה. יכול להיות שמריו יודע שרומן עם חוליה יזין את ביטוייו האמנותיים? לא יודע.

כנראה שזה לא באמת משנה. 'דודה חוליה והכתבן' עובד בכל כך הרבה מישורים שאפשר להעלים עין מכמה פיקשושים. מלאכתו של יוסה היא אינטליגנטית ונוגעת לעומק במקומו של האמן בעולם. מצד אחד הפרקים הנוגעים באהבתו של מריו לחוליה ומשאלתו להפוך לסופר הם מעניינים ומעוררים מחשבה, ומצד שני הפרקים העוסקים בקמאצ'ו הם דרמטיים, נקמניים, שובביים, מסקרנים, מתעים ומעל לכל- יפים.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על דודה חוליה והכתבן