ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 24 באוגוסט, 2016
ע"י Huck
ע"י Huck
בעיתוי לגמרי מקרי, בלי קשר ל"מיני סערה" שהיתה סביב החלטה (שלא היתה) להוצאת הספר מהרשימה המומלצת ללימודי הבגרות, לקחתי השבוע את הספר לקריאה.
במרכז עלילת הספר סיפור אהבה שנתפס פחות "חמור" ומאיים על ה"לאום היהודי" – הרומן הוא בין יהודי וערביה (נוצריה) ולא להיפך. בשתי החברות – היהודית והערבית – הפחד הוא מפני "אובדן" של הבנות ולא להיפך, וזאת בשל השוביניזם/פטריארכליות המורגשים היטב עדיין בשתי החברות. למרות "האיום" המופחת, הספר בהחלט מערער על כמה מוסכמות ואתוסים שבבסיס החברה הציונית ומגלה אמפתיה לאויבים המרים ביותר של החברה היהודית בישראל.
זהו אולי הספר היחיד שאני מכיר, שנכתב ע"י סופר יהודי אולם מציג את המציאות בעיקר מנקודת מבט של פלסטינים (אזרחי ישראל אולם פלסטינים בזהותם במידה רבה). שני קשרים רומנטיים עומדים במרכז העלילה, של שתי אחיות ערביות-נוצריות בחיפה: הודא ואלכס (העולה החדש מרוסיה) ומרי וואחיד, קרוב משפחתה מכפר בגליל.
ההבדלים בין שני הקשרים והאבסורדים שמתגלים בכל אחד מהם מעידים יותר מכל המצב הבלתי-אפשרי שבו מצויים הפלסטינים בישראל – קרועים בין הרצון לקיים חיים נורמליים עם שאיפות להגשמה עצמית ברוח הזמן לבין הזהות הלאומית, אשר לא פחות מכך שירשו אותה בלידתם היא גם נכפיתה עליהם מצד החברה היהודית ומדינת ישראל. דמות הסב הליברלי באופן מפתיע, שמאחוריו היסטוריה של פליטות "הפוכה" (נאלץ לברוח ממצרים לישראל), מהווה את "המצפן" החברתי-מוסרי, של האופן שבו היו אמורים להתנהל הדברים.
סמי מיכאל הינו יליד עיראק, וטרם עזיבתו את עיראק היה פעיל בתנועה הקומוניסטית, יחד עם פעילים מוסלמים רבים, ואותה ראה כדרך הנכונה שבה יוכלו לחיות יחד בעיראק מוסלמים, יהודים ואחרים. צחוק הגורל הוא שכאשר נמלט מעיראק בשל פעילותו הקומוניסטית, המקום היחיד בו מצא מקלט היתה מדינת ישראל הציונית. אולי רק אדם שחווה בעצמו חיי מיעוט נרדף אך מעולם לא הפסיק להאמין באחווה שבין בני-אדם, למרות כל המלחמות, יכול להיכנס לדמותן הטראגית של שתי האחיות, ולשים בפי הודא את המלים הבאות:
" דם אפשר לשטוף ולשכוח. רק סדיסטים מדברים על ברית דם ועל דם קדושים ועל דם בתולים ועל דם המקדש את מזבחם של מאמינים שאלוהיהם רעב לקורבנות".
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
חני
(לפני 9 שנים)
אנחנו בהחלט ממסגרים לנו ובין היתר מנחילים לילדינו
וכך דורות שלמים מתנהלים במלחמה...זה בכלל מצחיק אותי שנכנסתי לקטע פוליטי כי אין לי ממש עניין בקלחת הבלתי נגמרת הזו.וטוב שהארת את עיניי.
|
|
|
Huck
(לפני 9 שנים)
חני, אני לא יודע איך הכנסת לכאן את נושא השיבה. אמנם יש רמז לסוגיה זו בספר, אבל היא ממש בשולי-השוליים. מה שאני אוהב בספרים של סמי מיכאל, כמו בספר הזה, הוא היכולת שלו לפרק את המסגרות שבהן אנחנו ממסגרים לנו את המציאות שסביבנו (דוגמה למסגרת - ערבים חושבים על השיבה לבתיהם בארץ ועל כיבוש הארץ חזרה מידינו) ולהוציא מהן סיפורים אנושיים, הקשורים למה שבאמת מטריד אנשים בחיי היום-יום שלהם. מרבית הערבים אינם עסוקים כל יום בלחשוב על איך יכבשו מאיתנו את הארץ וישובו לבתיהם (גם אם זו שאיפתם), אלא רוצים להקים בית, להגשים את חלומותיהם, להתפרנס... אולם גם הם נתקלים בקושי לנהל את חייהם בלי להיתקל בחומות שהשאירו להם הוריהם.
|
|
|
חני
(לפני 9 שנים)
יש חובות שאי אפשר להחזיר.וכמו שאומרים בערבית " אילי פאת מאת" ..הם לא
יכולים לשמור את המפתח של איזה בית בכפר נטוש ולצפות שהוא יעמוד על תילו.זה לא סרט למרות שיש אחד כזה, זו המציאות.
זה כמו שאנחנו הדור הנוכחי לא נסתובב ונחפש בתים או אדמות או חפצים בגרמניה ושם באמת סילקו זה לא נתון לפרשנות כמו פה. מסכימה עם ההנחה שהדור הצעיר נכנס לכל הפלונטר ללא רצונו.הכמיהה שלהם לכבוש את הארץ הזו מאיתנו נראית לי חזקה יותר מהחיים שלהם עצמם אם תשאל אותי.והם לא מסוגלים להמשיך הלאה. |
|
|
Huck
(לפני 9 שנים)
אווו!! שלום לך מחשבות :-)
כשאני אומר שלא הם החלו את הסכסוך, אני מתכוון לדור הצעיר, שנולד לתוך הסכסוך שהוריו החלו בו (זה יכול להיות נכון לא רק לגבי הערבים, אבל במקרה של ערביי ישראל, אני חושב שזה עוד פחות בשליטתם). |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים)
לא הערבים החלו אותו? כל סכסוך הם החלו.
|
|
|
Huck
(לפני 9 שנים)
תודה לכולכם: חני, יעל, מחשבות.
מחשבות - הפתעת אותי. חני - הספר לא עוסק באופן ישיר בסכסוך עם הפלסטינים, עד כמה שזה יישמע מוזר, אלא יותר במצב הבלתי-אפשרי שבו מצויים הערבים בישראל, כמשל לאנשים שנקלעו לסכסוך שלא הם החלו בו, אין להם שליטה עליו והם נגררים אליו בעל-כורחם. |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים)
אחד הטובים בספריו של מיכאל.
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים)
מעורר מחשבות.
|
|
|
חני
(לפני 9 שנים)
הציטוט בסוף הסקירה הוא משהו שאני מזדהה אתו.דם לא מקדש שום דבר .
אך הפרשנות שדם נתפס כטומאה או היטהרות
מאוד נפוצה בהרבה דתות.בקשר לפלסטינאים החצויים אני מאמינה שאכן כך הדבר.ואם אי פעם האמנתי שהמצב ישתפר שגיתי כי המצב מעולם לא נראה עכור יותר מבחינה מדינית.ואני חושבת שכשאנשים מאבדים תקווה והם לא רואים אופק הם נעשים קיצונים . אם כל קיצוני או מתלהם לא היה מוצא לו עדת מאמינים אבודים לא היה לו למי להטיף .אולי פה אנחנו שגינו היינו צריכים למצוא דרך להמיר את מורדי ניצני האינתפדה ולתת להם תקווה. סקירה יפה |
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
