נקודת החוזק הבולטת ברומן היפה הזה היא יכולת הכתיבה של מיכאל באמפתיה מלאה על ערביי ישראל.
ונדייק: דווקא ערבים נוצרים.
אני משער שב-1987, שנת יציאת הספר לאור, זה היה חידוש לא קטן (ומבחינת מיכאל עצמו - המשך מגמה שהוא עצמו החל בה ברומן "חסות"). ומה נאמר היום?

הודא היא ערביה נוצרית, בת חיפה, רווקה שמתקרבת לגיל שלושים. היא בחורה לא יפה אבל למזלה יש לה עיניים ירוקות ויפות שקיבלה בירושה מסבה.
היא ואחותה מרי, היפה ממנה בהרבה, הנועזת והאמיצה ממנה, גרות בואדי ניסנאס עם אימא אלמנה ועם סבא, אבא של אבא שנפטר.
זו משפחה מוחלשת בהקשר הפנים-ערבי, ולא רק מפני שהם אינם מוסלמים. ללא מפרנס ראשי וללא ראש משפחה סמכותי, מעמד המשפחה חלש ופגיע.
בעל הבית, ערבי מוסלמי גס רוח ובריון, מבקר אותם לעתים קרובות, מעליב ופוגע, מאיים וממתיק שפתיים, והחמור מכל - מעוניין במרי היפה עבור בנו בעל האופי המקסים לא פחות ממנו.

הישועה צומחת ממקום לא צפוי. מתברר שהשכן החדש, אף הוא שוכר דירה מבעל הבית הבריון, הוא יהודי, עולה חדש מרוסיה, בחור חזק מאד פיזית, נטול מורא ותסביכים ובעל היגיון בריא, והוא מישהו שאפשר לסמוך עליו בעת צרה.
כנגד כל היגיון סביר, סיפור אהבה צנוע ויפה צומח בינו ובין הודא.
אירועים שונים, ובהם הלחימה בלבנון בתחילת שנות ה-80', מאיימים על משפחתן של הודא ומרי ועל סיפור האהבה השברירי של הודא.

זו לא הפעם הראשונה שסמי מיכאל כותב בפירוט רב, מתוך היכרות ואמפתיה כמעט "מבפנים", על החברה הערבית בישראל.
אבל מסתבר מהקריאה גם ב"חסות" וגם ברומן הזה שמיכאל ביקורתי ומסויג מהנורמות בחברה הערבית המוסלמית.
בעיניי זו עמדה אמיצה. מיכאל הוא אדם ישר וכתיבתו גם היא.

זהו רומן ישראלי ותיק למדי ומוכר מאד, לכן לא אכביר מילים.
בסך הכל נהניתי להמשיך את היכרותי עם ספריו של מיכאל.

למתעניינים אני ממליץ מאד לנסות ולהשיג את הרומן הראשון והחזק שלו "שווים ושווים יותר" (על חבלי הקליטה במעברה וכו'), כדאי לקרוא גם את "חסות" המעניין שמתרחש אף הוא בחיפה, בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
על "חופן של ערפל" אני לא ממליץ, לצערי.

בסדרת הכתבות האחרונה שלו, "להיות ערבי בישראל", סיפק אוהד חמו הצצה זעומה למורכבות שבחיי ערביי ישראל – תחושת הזרות בקרב הממשל ונתיניו, הדיסוננס בין המדינה וצו המצפון הלאומי ודו-הקיום הצנום והשברירי. תמיד מסקרן לדעת מה מתרחש הרחק מהעין, מאחורי הקלעים. לא הייתי מוחה לו הסדרה נפרשה על פני נספר רב יותר של פרקים.

ביצירתו זו, מאפשר סמי מיכאל הצצה אל חייהם החיוורים לכאורה של משפחה ערבייה בלב ואדי ניסנאס בחיפה. הספר מגולל את סיפורה של הודא, שגמרה אמרה בלבה לפרוש מהחיים, זאת עד שעולה חדש וחצוצרתו נקלעו לחייה.

מעבר לעיסוק השגור ביחסי יהודים-ערבים, מתיימר הספר גם להציג את מורכבותה הפנימית של החברה הערבית, המסורתית והמצמצמת, בתוך כך, שתי בנות המשפחה, חושבות ופועלות באופן חדשני (יש יגידו מודרני) שאולי התפרש כפרובוקטיבי בזמנו, ושעומד בניגוד מוחלט למקובל בעולמן.

הספר צפוף וחנוק וסגור כמו הדירה הצנועה בוואדי, ועם זאת, גם חמים וביתי. נהניתי מהשפה הארכאית שבו. מיכאל התיימר להיכנס לנעליה של אישה ערביה, ונדמה שהצליח. בהלך מחשבתה של הודא, מופנמותה ובדלנותה, יש מעין קסם ועצבות שהזכירו לי ידידה ותיקה.

היצירה משדכת בין ערביה שמדקלמת עמיחי ויהודי שנקלע בשוגג לישראל. הבחירה דווקא בזוג כזה, נטול השורשים, היא מין הנחה שעשה מיכאל לעצמו, שאיני בטוח שמשרתת את הספר.
קורות הוריו של אלכס ושזירת עלילתם בטקסט הייתה מיותרת לטעמי.
מסקרן מהי מידת האמינות שייחס הקורא הערבי ליצירה – האם יפרש אותה כסטיגמתית? אותנטית? האם ימצא בין השיטין שביב אמת?

הקשר של יהודי לוואדי נדמה תלוש היום כמו חצוצרה לוואדי,
ואולי בכל זאת, המנגינה תתקיים?

ארבעה וחצי כוכבים.

לפעמים יש סדרות טובות שאני באמת מעריך.
סדרות טובות שלא עוררו בי מתח או רגש מעל לקו של ה'ריגוש האמיתי' אבל בנו עלילה מסודרת, והציגו דמויות ומקומות בצורה אמינה ומאוד אמיתית, אז לרוב אני חש הערכה כלפי הסדרה, אבל לא מרגיש שהתאהבתי בה לגמרי. כי מה לעשות שאני תובעני מדי, ולפעמים אני רוצה ריגוש וזעזוע או כל קונספט מרגש אחר.

סמי מיכאל יודע לכתוב. הוא יודע לתאר, לבנות, להציג מציאות ולערבב בתוכה קצוות וחודים, והוא בונה עלילה ויוצר דבר שהוא מושלם.
אבל באמת כואב לי קצת כשאני כותב שזה לא מספיק לי. כי אני באמת לא רוצה להוריד מהמושלמות של היצירה.
לא הרגשתי את ההרגשה של ''אני רוצה לשמור את הספר הזה במדף של הספרים עם הזיכרון הטוב'', וקצת חרה לי. בכל זאת, ניסיתי להיאחז בזה שדמות אחת לפחות הזכירה את הסבא הנפטר שלי ועשתה בי געגועים.

אבל אין דבר. הספר עדיין יקבל 5 כוכבים, כי מה שמגיע- מגיע.

אחד הספרים הכי מיוחדים שקראתי. תוך יומיים קראתי את כולו בשקיקה. הכתיבה של סמי מיכאל מדהימה...

בעיתוי לגמרי מקרי, בלי קשר ל"מיני סערה" שהיתה סביב החלטה (שלא היתה) להוצאת הספר מהרשימה המומלצת ללימודי הבגרות, לקחתי השבוע את הספר לקריאה.
במרכז עלילת הספר סיפור אהבה שנתפס פחות "חמור" ומאיים על ה"לאום היהודי" – הרומן הוא בין יהודי וערביה (נוצריה) ולא להיפך. בשתי החברות – היהודית והערבית – הפחד הוא מפני "אובדן" של הבנות ולא להיפך, וזאת בשל השוביניזם/פטריארכליות המורגשים היטב עדיין בשתי החברות. למרות "האיום" המופחת, הספר בהחלט מערער על כמה מוסכמות ואתוסים שבבסיס החברה הציונית ומגלה אמפתיה לאויבים המרים ביותר של החברה היהודית בישראל.

זהו אולי הספר היחיד שאני מכיר, שנכתב ע"י סופר יהודי אולם מציג את המציאות בעיקר מנקודת מבט של פלסטינים (אזרחי ישראל אולם פלסטינים בזהותם במידה רבה). שני קשרים רומנטיים עומדים במרכז העלילה, של שתי אחיות ערביות-נוצריות בחיפה: הודא ואלכס (העולה החדש מרוסיה) ומרי וואחיד, קרוב משפחתה מכפר בגליל.
ההבדלים בין שני הקשרים והאבסורדים שמתגלים בכל אחד מהם מעידים יותר מכל המצב הבלתי-אפשרי שבו מצויים הפלסטינים בישראל – קרועים בין הרצון לקיים חיים נורמליים עם שאיפות להגשמה עצמית ברוח הזמן לבין הזהות הלאומית, אשר לא פחות מכך שירשו אותה בלידתם היא גם נכפיתה עליהם מצד החברה היהודית ומדינת ישראל. דמות הסב הליברלי באופן מפתיע, שמאחוריו היסטוריה של פליטות "הפוכה" (נאלץ לברוח ממצרים לישראל), מהווה את "המצפן" החברתי-מוסרי, של האופן שבו היו אמורים להתנהל הדברים.

סמי מיכאל הינו יליד עיראק, וטרם עזיבתו את עיראק היה פעיל בתנועה הקומוניסטית, יחד עם פעילים מוסלמים רבים, ואותה ראה כדרך הנכונה שבה יוכלו לחיות יחד בעיראק מוסלמים, יהודים ואחרים. צחוק הגורל הוא שכאשר נמלט מעיראק בשל פעילותו הקומוניסטית, המקום היחיד בו מצא מקלט היתה מדינת ישראל הציונית. אולי רק אדם שחווה בעצמו חיי מיעוט נרדף אך מעולם לא הפסיק להאמין באחווה שבין בני-אדם, למרות כל המלחמות, יכול להיכנס לדמותן הטראגית של שתי האחיות, ולשים בפי הודא את המלים הבאות:

" דם אפשר לשטוף ולשכוח. רק סדיסטים מדברים על ברית דם ועל דם קדושים ועל דם בתולים ועל דם המקדש את מזבחם של מאמינים שאלוהיהם רעב לקורבנות".

אני, כמו כל תלמידי התיכון, הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה. בסוף השנה ישאלו אותי שאלות על אנלוגיה בין הדמויות, או על הסוף, או על הדמות על הראשית או על האווירה או על משהו... חוץ מדבר אחד.
מה דעתי על הסיפור בכלל?
וזה, בספרות, הדבר הכי חשוב, לא?

טוב... לפחות יש את סימניה.

הספר מדבר על הודא, שרוצה להשתלב בחברה השיראלית, אבל אינה יכולה להשתלב כמו שצריך בגלל היותה ערביה-דבר דיי מרכזי בספר.
בת 30, רווקה, פסיבית, בעלת כאבים פסיכוסומטיים, בעלת "צלקת" נפשית מארוסה הקודם בהיג'. עובדת בחברת נסיעות (ובעצם כל עול העבודה נופל על כתפיה כי היא היחידה שעובדת בביתה) וגרה עם סבה, אמה ואחותה הקטנה.
מידי פעם בא מישהו בשם אבו נחלה והמשפחה צריכה להתרפס בפניו, ובנו עושה סקס עם אחותה מרי.
ו... זהו. שגרה דיי אפורה, עד הופעתו של אלכס בחייה.
אלכס, ארנולד שוורצנגר קטן, יהודי מרוסיה שלא יודע את ההבדל בין כיפורים ליום כיפורים.
המשפחה חושבת שהוא פורץ עד כדאי כך שהם קוראים לו "הגמד הפורץ", אבל לא לבתים הוא פורץ, אלא לליבה של הודא.
וכך מתחיל סיפור אהבה... שנגמר בבכי מר.

באותו זמן שהודא ואלכס נהנים מהענבים ומהדקלים אחד של השני, יש את מרי.
מרי עשתה סקס עם זוהיר, הבן של אבו נחלה, עבריין דפוק, ונכנסה ממנו להריון. עכשיו היא חייבת למצוא לעצמה בעל, ולשכנע אותו שהילד ממנו.
כיף.
בשביל להשיג מטרה זו, היא מתארסת עם בור, מורידה מערכה העצמי, משקרת לו, משקרת לעצמה, משחקת כל הזמן מישהי שהיא לא ובקיצור מתנהגת ממש כמו שועל ערמומי.
מצד אחד, זה יפה לראות את המסירות של מרי לעובר ומצד שני... זה מתסכל לראות דמות שאולי היה יכול להיות איתה סוף הרבה יותר טוב מוותרת למוסמכות החברה.

כל זה, שני הסיפורים האלו, לא טובים. הם מעצבנים. הדמויות הראשיות בהן מעצבנות. הדמויות המשניות בהן מעצבנות. העלילה מעצבנת. הסוף עצוב ומעצבן.
בקיצור, ספר שאילולא הכתיבה, הייתי רוצה לזרוק אותו על הקיר יותר מידי פעמים.

מה שטוב בו זו הכתיבה, עם האמצעים שרוב יש אותם רק בשירים כגון:
-ההשוואה (לא אנלוגיה, השוואה) האפשרית בין הודא ומרי\סבא אליאס ואלכס
-העובדה שיש שלושה נושאים מרכזים שהספר מתבסס עליהם -אהבה, משפחה, מלחמה- ושכל אחד מהם מזין את הנושאים האחרים
-שתיאורי הנוף (לא מקום, נוף) מדמים את ההרגשה של ההודא
-כל הרמזים הקטנים לסופו של הספר
-ה"ציוריים הלשוניים" כמו "ציפור מתעלסת עם האבן" או "הדת שלהם כמו תרמיל אפונה"

וכל אלו (ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע) גרמו לי לקרוא את הספר בהנאה, למרות שלא אהבתי לא את העלילה ולא את הדמויות.

סיכום: בהצלחה לכל האנשים שעומדים לעשות בגרות על הסיפור הזה... נראה לי כולנו נצטרך את זה.

כילידת חיפה שחצי מחייה גדלה בעיר היפה והמעורבת ורוב משפחתי עדיין גרה בה ובסביבותיה מכירה את ואדי ניסנאס שהוא חלק אינטגרלי מהעיר,יש לי כמובן זיקה לעיר.כשהשלמתי השכלה לפני כ-6 שנים היינו צריכים לעשות עבודה בספרות וכך נחשפתי לספרו של סמי מיכאל "חצוצרה בואדי" שמתאר את הקונפליקט בין תרבויות הערבית והיהודית שקיים עדיין היום,אך גם את המארג העדין של דו קיום בין יהודים וערבים בעיר חיפה.

לא זוכרת אם כתבתי לכם את יחסיי המורכבים עם ספרות ישראלית, אבל כנראה בגינם הגעתי באיחור אופנתי לקריאת ספר שרבים מגדירים כ"חובת קריאה" רק עכשיו. ובכן. אין מה לומר שנהניתי מהיכולת של סמי מיכאל לטוות עלילה, מהיכרותו התת קרקעית שיכולה גם לשרטט את דמותו של סבא איליאס, שמיד הרגשתי איתו בבית ורציתי לשבת איתו על קפה שחור, אבל בכלל המרחב היהודי-ערבי על גווניו בסה"כ נשמע קרוב למקור, אם לא נאמן למקור לגמרי.
היו שאלות שנשארו לי פתוחות, היום המחשבה שגבר מזרחי-יהודי יכתוב רומן מגוף ראשון של אישה ערביה נשמע חוצפה שלא תתואר. ניכוס תרבותי פרוע. גם עמוס עוז הודה ארבעים שנה לאחר כתיבת "מיכאל שלי" כי היום לא היה מעז לכתוב רומן מקולה של אישה, אם כן להרחיק עוד צעד גם לזהותה של ערביה נוצריה? שאלה. אני מודה שאני עצמי טרם הגעתי לאיזו תשובה בעניין, לכאן או לכאן, אך השאלה עודנה מרחפת. כך או כך אפשר להודות שמיכאל עושה זאת לא רע בכלל, ואפילו למעלה מכך.
הסיפור מסופר מגרונה של הודא, רווקה ערביה במשפחה נוצריה בוואדי בחיפה שעובדת בסוכנות נסיעות ישראלית וקוראת את שירת יהודה עמיחי. הודא מתקרבת לגיל שלושים, מאחוריה פרשיית אהבים שהסתיימה במפח נפש. להודא אחות צעירה ממנה, מרי, אישה חושנית ויפיפייה, שנוטה להסתבך עם גברים. שתי האחיות יתומות מאב וגדלות בבניין עם אמן וסביהן, אבי אביהן. העלילה בעצם מתחילה כשאת השכן הפרוע מהגג מחליף דייר יהודי נגן חצוצרה.
הנה, שאפו לעצמי שהצלחתי לספר לכם בלי לעשות ספויילרים מתבקשים אבל בעוד אני מוחאת לעצמי כפיים מתחת לשולחן, עליי להודות בכאב הבטן שמתכווץ במקביל. חבריי הדוסים בטח מכירים את זה שכל משל וכל מדרש וכל סיפור מעשיות הופך מיד לאנלוגיה הקבועה של יחסי עם ישראל והשכינה (אגב, המורה שלי לספרות הסבירה ככה גם את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק. אני מעדיפה פחות לחשוב על יחסיה הרומנטיים). ובכן, ככה הופך גם כל רומן ישראלי, ובוודאי כזה שהדמויות בו נעות על הציר היהודי-ערבי לאנלוגיה טעונה ועצומת ממדים של יחסי היהודים-ערבים במרחב הישראלי. כבד עליי חברים. אי אפשר שכל סימבול בטקסט יהיה קפיץ כל כך מתוח. כל נגיעה אקראית או מכוונת, להשתלשלות תת קרקעית כל כך סבוכה. אהבתי את הספר, ובו זמנית היה בו משהו שחסם בי את האפשרות באמת להתקרב אל הדמויות כחיית בית, ולהתלטף במגען האינטימי בלי להרגיש מיד את כובד מדפי ההיסטוריה העקובה.

מבינים אותי?
אז ממתין לי ספר אירופאי טוב על השולחן, מצד שני פתחתי את א.ב יהושע. חיי עם הסכסוך, לאן?

איזה ספר יפה!!! ספר מקסים ונוגע ללב חגיגה של עלילה טעמים וריחות.כל פעם מחדש הספר הזה מזכיר לי למה אני אוהב ספרות ספרים ואת סמי מיכאל.סמי הוא סופר משובח ואיכותי שעושה פלאים בכתיבה הכ"כ מיוחדת שלו.זהו ספר מתוק שמשאיר טעם טוב
ועושה חשק לעוד ועוד