לא זוכרת אם כתבתי לכם את יחסיי המורכבים עם ספרות ישראלית, אבל כנראה בגינם הגעתי באיחור אופנתי לקריאת ספר שרבים מגדירים כ"חובת קריאה" רק עכשיו. ובכן. אין מה לומר שנהניתי מהיכולת של סמי מיכאל לטוות עלילה, מהיכרותו התת קרקעית שיכולה גם לשרטט את דמותו של סבא איליאס, שמיד הרגשתי איתו בבית ורציתי לשבת איתו על קפה שחור, אבל בכלל המרחב היהודי-ערבי על גווניו בסה"כ נשמע קרוב למקור, אם לא נאמן למקור לגמרי.
היו שאלות שנשארו לי פתוחות, היום המחשבה שגבר מזרחי-יהודי יכתוב רומן מגוף ראשון של אישה ערביה נשמע חוצפה שלא תתואר. ניכוס תרבותי פרוע. גם עמוס עוז הודה ארבעים שנה לאחר כתיבת "מיכאל שלי" כי היום לא היה מעז לכתוב רומן מקולה של אישה, אם כן להרחיק עוד צעד גם לזהותה של ערביה נוצריה? שאלה. אני מודה שאני עצמי טרם הגעתי לאיזו תשובה בעניין, לכאן או לכאן, אך השאלה עודנה מרחפת. כך או כך אפשר להודות שמיכאל עושה זאת לא רע בכלל, ואפילו למעלה מכך.
הסיפור מסופר מגרונה של הודא, רווקה ערביה במשפחה נוצריה בוואדי בחיפה שעובדת בסוכנות נסיעות ישראלית וקוראת את שירת יהודה עמיחי. הודא מתקרבת לגיל שלושים, מאחוריה פרשיית אהבים שהסתיימה במפח נפש. להודא אחות צעירה ממנה, מרי, אישה חושנית ויפיפייה, שנוטה להסתבך עם גברים. שתי האחיות יתומות מאב וגדלות בבניין עם אמן וסביהן, אבי אביהן. העלילה בעצם מתחילה כשאת השכן הפרוע מהגג מחליף דייר יהודי נגן חצוצרה.
הנה, שאפו לעצמי שהצלחתי לספר לכם בלי לעשות ספויילרים מתבקשים אבל בעוד אני מוחאת לעצמי כפיים מתחת לשולחן, עליי להודות בכאב הבטן שמתכווץ במקביל. חבריי הדוסים בטח מכירים את זה שכל משל וכל מדרש וכל סיפור מעשיות הופך מיד לאנלוגיה הקבועה של יחסי עם ישראל והשכינה (אגב, המורה שלי לספרות הסבירה ככה גם את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק. אני מעדיפה פחות לחשוב על יחסיה הרומנטיים). ובכן, ככה הופך גם כל רומן ישראלי, ובוודאי כזה שהדמויות בו נעות על הציר היהודי-ערבי לאנלוגיה טעונה ועצומת ממדים של יחסי היהודים-ערבים במרחב הישראלי. כבד עליי חברים. אי אפשר שכל סימבול בטקסט יהיה קפיץ כל כך מתוח. כל נגיעה אקראית או מכוונת, להשתלשלות תת קרקעית כל כך סבוכה. אהבתי את הספר, ובו זמנית היה בו משהו שחסם בי את האפשרות באמת להתקרב אל הדמויות כחיית בית, ולהתלטף במגען האינטימי בלי להרגיש מיד את כובד מדפי ההיסטוריה העקובה.
מבינים אותי?
אז ממתין לי ספר אירופאי טוב על השולחן, מצד שני פתחתי את א.ב יהושע. חיי עם הסכסוך, לאן?














