לא תאמינו אולי, אבל כאן באתר יש ארבעה ספרים ששמם הוא "שפת הפרחים". כנראה ששפת הפרחים היא דבר. בספר הזה לא מדובר בפרחים שמשתמשים בשפה לצורך תקשורת בינם לבין עצמם, אלא אנשים ששולחים פרחים זה לזה ומשתמשים בהן בתור קוד למשמעויות ובעיקר כדרך מוסכמת לתיאור רגשות בין אנשים שלא יכולים לדבר בצורה גלויה או ישירה זה עם זה ונדרשים להעביר את המסרים בצורה סמויה. נגיד אם הם מאוהבים בחברה שלא רואה בעין יפה קשר רומנטי ביניהם.

שפת הפרחים דנן היתה מוכרת בתקופה הויקטוריאנית והיו אפילו מילונים שקודדו ותיארו אותה, עבור הבחורות הענוגות והמעריצים הסמויים שלהן, וכנראה היה ידוע שורד הוא לא רק ורד ומאחורי כל זר שנשלח יש מסר סמוי. אבל אנחנו במאה העשרים ואחת, הנורמות אחרות והמילונים נשכחו זה מכבר. רק אחת, ויקטוריה (הא!) ג'ונס, למדה את השפה מהאם האומנת שלה אליזבת, והיא משתמשת בה. בגלל שאף אחד אחר לא מבין את המסרים, זה הופך להיות סוג של עקיצה פנימית אישית של ויקטוריה, וממילא היא מיזנתרופית ואין לה חברים לשתף אותם בזה. היות והיא מיזנתרופית השפה משמשת אותה בצורה קצת שונה, במקום מסרים רומנטיים ואוהבים, היא לוקחת את הרגשות הקשים והשליליים ביותר ושולחת אותם לסובבים אותה. כזו היא ויקטוריה.

ויקטוריה ננטשה זמן קצר אחרי שנולדה. בגיל עשר, אחרי שורה של משפחות אומנות שכשלו, ואחרי שהאומנה האחרונה שלה כשלה ולא הפכה לאימוץ, עברה ויקטוריה לדיור מוגן בחסות המדינה. בגיל שמונה עשרה ויום, על פי התאריך האקראי שרשויות הרווחה החליטו שהוא תאריך הלידה שלה, היא מתחילה את החיים המבוגרים שלה. אין לה כוונה למצוא מקום מגורים או מקום עבודה, ולכן היא מתחילה במגורים בפארק, סמוך לצמחים, וכשהרעב גובר היא מוצאת עבודה מזדמנת בתשלום שחור בחנות פרחים בשם בלום. זה החלק שבו הספר מתחיל כיוון כמו של אדונית התבלינים - היא מבלבלת בין קידוד ובין מהות, בין מסמן ומסומן אם תרצו, ומחברת את זרי הפרחים שאנשים מבקשים למטרות שהם מעוניינים בהן. וזה מצליח. אלא שהכיוון הזה ננטש במהרה, והעלילה מקבלת תפנית אחרת. היא נעה לסירוגין בין ההווה ובין העבר, באותם חודשים שבהן אליזבת וויקטוריה ניסו להיות אם ובת.

החלק של העבר מעניין מאוד, מדבר על הפרעות היקשרות ובעיות קשות של ילדי אומנה, ועל הסיבה העלומה שיצרה את ההפרדה בין ויקטוריה לאליזבת. החלק של ההווה הוא זה הפחות ממוקד, יותר מתפזר, מנסה לקחת שלושה קווי עלילה שונים ולאגוד אותם יחד. זה גם מתחבר לבחירה התמוהה להוסיף איורי פרחים בשערים של חלקי הספר וגם בראשי הפרקים, והופך את הספר לעוד קצת קיטש רומנטי, וזה ממש מפספס מבחינתי.

שפה "מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לארגן מידע בעל משמעות" היא הדרך בה בני האדם ובעלי חיים אחרים מעבירים מסרים האחד לשני. רוב השפות נוצרו באופן טבעי תוך כדי תקשורת. בני האדם נבדלים מבעלי חיים אחרים בכך שהם כנראה היחידים הממציאים שפות באופן מלאכותי, לצרכים ייחודיים. כזו היא האספרנטו וכזו היא - כנראה - שפת הפרחים הויקטוריאנית, המייחסת תכונה ייחודית לכל צמח ופרח ומאפשרת לתקשר בה.
ילדים שלא אהבו אותם אף פעם, כאלה שאינם שייכים לאף אחד, כועסים על העוול שנעשה להם, לא מאמינים לאף אחד, מעמידים אותך בנסיונות שגם אם עמדת בהם הם לא מאמינים לך, והבור בקרבם - זה שצריך ודורש אהבה לא ייסתם לעולם.
בזה וגם בזה עוסק הספר הזה.

אבל העלילה...היא פשוט הזכירה לי את החולצה ההיא שהייתי צריכה לתפור בשיעור מלאכה, אי אז. היה חסר לי בד, נדמה לי, אז לקחתי מהחצי השני, בהנחה שאף אחד לא ירגיש. התוצאה נראתה כקרדיגן לחייזר שיכור, ואני עוד זוכרת את הבעת הייאוש על פני המורה. דיפנבאו עשתה דבר דומה עם הסיפור: היא השאילה מפה, מתחה את הדמויות משם, כדי שיהיה סיפור על הנושאים שציינתי, ומה שיצא לה הוא סיפור שאינו מתקבל על הדעת, דמויות לא אמינות והשתלשלות ארועים לגמרי לא סבירה.

זה לא שסבלתי בזמן הקריאה: הספר קריא וכתוב באופן קולח, עם הפטנט העתיק של סוד נורא(?) מהעבר הנחשף אט אט. אבל כמו החולצה ההיא - זה בזבוז של חומרי גלם, ונראה לי שכמו ששפות מלאכותיות הן יצור כילאיים, כך גם סיפורים שמנסים להתאים אותם לרעיון. זה רומן ביכורים שזכויות התרגום שלו נמכרו עוד לפני שיצא לאור(?). אני מנחשת שאלה שקנו אותן הסתפקו בשם ובתקציר - ואולי ייעדו אותו בכלל לחובבי גינון...

יש לי אחות קטנה. היא צעירה ממני ב-12 שנים. לידתה היתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי עד אז. הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם בכל פעם שהייתי אומרת שיש לי אחות תינוקת. עד היום כשאני מספרת עליה אני פותחת בדברים אחותי הקטנה... למרות שהיא כבר מתקרבת לשנתה הארבעים.

לפני כעשר שנים ולאחר שכבר היה לה תינוק אחד זהוב ומקסים אחותי החליטה יחד עם בן זוגה להפוך להיות משפחת אומנה לילד או ילדה, שמזלם לא שפר עליהם. כך נכנסה ילדה קטנה זהובת שיער עם עיניים חומות – רכות, לחייהם.

כבר מהשבועות הראשונים הובן שהילדה איננה ילדה רגילה. היא היתה זקוקה לטיפול מאוד אינטנסיבי בכל תחום שרק אפשר לחשוב עליו. אולם הדבר לא רק שלא ריפה את ידיה של אחותי הקטנה. נהפוך הוא, היא שינסה מותניה וגילתה בעצמה כוחות של לביאה השומרת על גוריה כדי לאפשר לאותה ילדה קטנה וחסרת אונים: בית, ומשפחה ואהבה ותמיכה וטיפולים רפואיים אינסופיים וכישורים רבים נוספים, שיאפשרו לה לגדול ולהפוך לאדם פעיל ומאושר בתוך הקהילה.

לימים נולדה לאחותי עוד תינוקת קטנה ומתוקה. הכל היה יכול להיחשב לאידיליה, לולא בן זוגה של אחותי, שלא ראה עין בעין את ההשקעה של אחותי בזאת המיוחדת, האחרת הזקוקה ליותר תמיכה. וחייהם הפכו לרצפים של כעס וחילופי דברים שהעיבו על חייהם וחיי ילדיהם.

שנים עברו. הילדה סיימה את בית הספר היסודי. ובתהליך בירוקרטי ארוך ומיגע מצאה לה אחותי הקטנה בית ספר מופלא ונהדר. מסגרת חינוכית, שעוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים להשתלב בקהילה. מקום שמלווה אותם עד גיל 21, ומלמד אותם כישורי חיים. אולם אליה וקוץ בה, אותו בית ספר מלווה בצוות חינוכי שבחן את כל הדוחות, שהוגשו לו על הילדה ועל מערכת היחסים במשפחה, ואחרי בחינה מדוקדקת של הממצאים החליטו, שטובת הילדה מחייבת הוצאתה מביתם והעברתה למשפחת אומנה אחרת או לפנימיה. הבכי של אחותי הקטנה בטלפון לא פסק כאשר היא צלצלה להודיע לי את רוע הגזרה. לשאלתי אם היא תילחם עליה, היא ענתה שהיא יודעת שטוב לה הרבה יותר לצאת מהבית שבו לא כולם רוצים בה.

גם הספר מדבר על ילדת אומנה. ילדה לא רצויה, שהחיים מגלגלים אותה כמו כדור משחק בידי כוחות עצומים, שלה – הקטנה אין יכולת להבין אותם או להשפיע עליהם. אך יש דבר אחד משמעותי שמחלחל לתוכה עד שהיא מפנימה אותו לחלוטין – הידיעה הברורה והחד משמעית, שלא מגיע לה דבר וחצי דבר בעולם הזה. פשוט וחלק לא מגיע לה. כאשר מתחיל הטוב בחייה, שבא לידי ביטוי באהבה שמורעפת עליה. היא מפנה אליו גב זועם כי בתוך תוכה היא יודעת שהיא אינה ראויה לו.

וכדי לחזק את תוכנו של הספר, ובלי שום ידיעה מוקדמת שהם הולכים להתכתב זה עם זה, צפיתי בסרט המטלטל "ילד עם אופניים". ילד קטן אחד, שאבא שלו לא רוצה אותו כי הוא לא מתאים לחיים החדשים שאליהם האב פנה. איזה דבר איום זה לכל אחד בעולם הזה ועל אחת כמה וכמה לילד קטן, שמנסה לצעוד את צעדי החיים הראשונים שלו ולגלות שהוא לא רצוי. לגלות שכדי לקבל אהבה הוא צריך להתאמץ קשה ולהסתבך ולא משנה עד כמה הוא ירצה הוא לא יזכה לאהבה שהוא כל כך צריך.

מאז שהתקבלה ההחלטה של אותה ועדה חינוכית באותו בית ספר של ילדת האומנה של אחותי הקטנה, עברה חצי שנה. אחותי הקטנה נסערת מרוע הגזרה ניסתה למצוא לה מסגרת אחרת טובה יותר מאשר פנימיה או מוסד חינוכי. ואכן נמצאה בית אומנה לא רחוק מביתם שיכול לקלוט אותה ואשר מאפשר לאחותי להמשיך ולהיות חלק מחייה של הילדה, שכבר הפכה לנערה מאורגנת ומסודרת היודעת להתנהג ולהתנהל. אך בימים אלה היא קיבלה הודעה שההורים של אותו בית אומנה עומדים לעזוב וכרגע אין הורים חדשים, שמוכנים לקבל את הבית על שלוש עשרה הילדים שבו. והם, ילדי אומנה, עלולים להתפזר כולם לפנימיות ברחבי הארץ. ילדים לא רצויים. ילדים חורגים. ילדים שמוכנים לעשות הכל ורוצים רק לרצות כדי לקבל קצת אהבה.

לא, זאת לא הייתה הכתיבה השנונה שקנתה את ליבי. גם לתיאורי הדמויות והנופים אין חלק בזה. ובכל זאת, אני רוצה להכריז בזאת:
"הו!! זה היה ספר מצוין!"
תשמעו, זה ספר מצוין. יש בו מאה אחוז של סיפור טוב: יש בו ילדות קשה, ואחר כך בגרות לא קלה. יש בו ייאוש במינון הנכון ואהבה במינון הנכון ואנשים טובים במינון הנכון.
ויש בו- את זה אני הכי אוהבת- משהו חדש שלא ידעתי לפני כן, ועכשיו למדתי עליו.
שפת הפרחים הויקטוריאנית? - שמחתי להכיר.תודה.

כשויקטורי מגיעה לגיל 18 עוזבת את הפנמיה ויוצאת לחיים החופשיים שלה.
ויקטוריה ילדה סגור עם המון משקעים מהיילדות,אימא שלה נוטשת אותה אחרי הלידה בבית החולים וגודלת אצל משפחות מאומצות ולא עוברים עליה חיים כלים.
מתוך אהבתה לפרחים ויקטוריה מצליחה לבנות לה חיים ופרנסה,ולאט לאט להתחיל להפתח לאנשים ולתקשר איתם ספר יוצא מהכלל,קראתי אותו בנשימה אחת,מקסים ומומלץ.

בימי קדם, באנגליה הויקטוריאנית הצנועה והשמרנית, רווח מנהג של העברת מסרים באמצעות פרחים. לכל פרח הוצמדה משמעות משלו, וכך היוו הפרחים לא רק מחווה רומנטית, אלא שפה שלימה דרכה יכלו אוהבים (ואולי גם לא אוהבים) לדבר מבלי שאחרים יוכלו לשמוע. זה רומנטי, מסתורי ומגרה את הדמיון בצורה שלא הרבה ספרים עושים.
סביר להניח שהמנהג נגוז עם עליית תנועת ההשכלה, אבל ייתכן גם שנעלם כי הפך לאפנתי מדי. הפרחים נועדו להעברת מסרים סודיים, ומה הטעם אם כולם מבינים? היום המצב שונה, הידע קיים אך לא אצל כולם. אני אישית הכרתי את הרעיון של שפת הפרחים קודם, גם אבל לא רק מהספר המזוויע "לנצח" שדווקא בנושא הזה היה יפה. האם אתם הכרתם?
גיבורת הספר מכירה היטב, אך חיה בעולמנו המושכל והבור בענייני פרחים ונימוסים אנגלים. על כן היא יכולה להטיח את מסריה הסודיים בכל שנואיה מבלי שהם ידעו שעליהם להיעלב. מכך היא שואבת הנאה הומוריסטית. אני חייבת להודות שזה יכול להיות די משעשע.
הבעיה העיקרית של "שפת הפרחים" היא שהוא צפוי מדי, ניתן לומר שהוא סטיגמה של עצמו. מה זה אומר? ובכן, אם אספר לכם שגיבורת הספר היא יתומה אומללה ומרירה שמגיעה לגיל 18 ויוצאת מבית היתומים אל חיים עצמאיים, כנראה תוכלו לחזות את שאר פרטי העלילה. כלומר, כמובן שקוראים לה ויקטוריה. וכמובן, זהירות ספוילר, שהיא עובדת בחנות פרחים והו מובן מאליו שהעסק פורח (סטיגידיש) ושכל הלקוחות שלה זוכים לאושר ואהבה שהפרחים מאחלים להם.
אז הקלישאתיות מורידה את אמינות הספר ביגון שאולה, אך היא לא הבעיה היחידה. במהלך הספר, מתחבטת ויקטוריה גיבורתנו בתיעוב עצמי ובחוסר אמונה. הם גורמים לה לברוח מהאושר כשהלה נוקש על דלת ביתה ומתחנן שתכניס אותו. אישית קשה לי להבין תחושות כאלה. אני מניחה שהן באמת קיימות, אבל כנראה לא אצל קורא הספרים הממוצע. על הסופר להתעלות מעל יכולות הכתיבה הממוצעות, ואולי אפילו הטובות למדי, כדי לגשר על הפער העצום הזה. ונסה דיפנבאו היא לא רעה, לא רעה בכלל. למעשה היא סופרת טובה וכתבה ספר עלילתי ומעניין, מנוסח היטב (חוץ מפשלה קטנה פה ושם) ובאופן כללי מוצלח. אבל היא לא הצליחה לשכנע אותי בתחושות שהיא מתארת בצורה כמעט קלינית.
אני כל כך אוהבת בספרים כשיש סריה מושלמת. אם זה נקודות זמן, גופים דוברים, צבעים (הספר הנפלא "ילדות רעות"), ארצות, יסודות, או במקרה שלנו- פרחים שמעניקים את שמותיהם וגם את משמעותיהם לחלקי הספר. וכמו שאני אוהבת סריה מושלמת, כך גם אני סולדת כשהיא שבורה. הסריה כאן נשברה בצורה נוראית ומיותרת, וליבי נשבר איתה (לא באמת).
בסופו של יום, כמו הרבה פעמים בעבר, אני מכה ספר ללא רחם ומורידה אותו לקרשים כשלמעשה הוא מוצלח מאוד ואני ממליצה עליו בחום. עד הפעם הבאה, קבלו ממני ורדים אדומים.

לקבל פרח מוויקטוריה ג'ונס זו לא מחמאה גדולה.
האמת, סביר להניח שזה בדיוק ההפך ממחמאה.

ויקטוריה ג'ונס משתמשת בשפת הפרחים הוויקטוריאנית, שכמעט נכחדה מהעולם. במקום להשתולל בהתפרצויות זעם אדירות, היא מביאה פרח. לכל פרח יש משמעות, ובדרך כלל הפרחים שויקטוריה מחלקת מביעים רגשות כמו כעס, שנאה וייאוש. ולמה שיבטאו משהו אחר? ויקטוריה היא נערה בודדה. אין לה אף אחד בעולם. מאז שנולדה עברה ממשפחת אומנה אחת לאחרת, עד שבסופו של דבר בגיל עשר מצאה את עצמה במוסד שבו חיה שמונה שנים. בגיל שמונה עשרה היא יוצאת לעולם - היא צריכה לבנות לעצמה חיים נורמליים, למצוא עבודה, חברים, אבל היא לא יודעת איך. הדרך היחידה שהיא יודעת לתקשר בה היא שפת הפרחים, המסרים הסמויים האלו שאף אחד לא מסוגל להבין באמת את משמעותם...

ויקטוריה, הדמות המרכזית בסיפור מדהימה. אני באופן אישי התאהבתי בה. היא כל כך חסרת ביטחון, אין לה אמון בעצמה או באחרים, אבל היא לא מפסיקה להיאבק לחיות חיים נורמליים. לא יכולתי שלא להעריץ אותה.

הדבר היחיד שיש לי לומר נגד הספר הוא שהוא יותר מדי נמרח. היה שלב שכבר הסתכלתי על העמודים שנשארו עד סוף הספר, ושאלתי את עצמי איך הסופרת מתכוונת למלא אותם. יש לה בכלל כל כך הרבה דפים של עלילה לכתוב? אז מסתבר שצדקתי, ולא היו לה. לקראת הסוף הקורא כבר נאלץ לסחוב את עצמו עמוד אחרי עמוד רק כדי להגיד שגמר את הספר, וחבל. כי עד לנקודה הזאת, הספר ממש מעולה.

הסיפור מסופר על ילדה בשם ויקטוריה אשר עוברת חיים קשים בשל התמודדות היותה ילדה לא רצויה שנדחתה ע"י אמה.
ויקטוריה עוברת למספר בתי אומנה שבכל אחד מהם היא אוספת את הזיכרונות שלה משם.
הסיפור מחולק לפרקים בהם מסופר על ההווה של ויקטוריה כשהיא עובדת בחנות פרחים ומתחילה להרוויח כסף והשינויים במסלול חייה.
לבין החיים שלה בעבר שהייתה מאומצת ע"י אליזבת בתור ילדה קטנה.
בהתחלה כשקראתי לא כל כך התלהבתי מזה שיש שינוי בזמנים בכל פעם בפרקים ונהנתי יותר לקרוא את ההווה של ויקטוריה אך שהתחילה העלילה להתקדם עניין אותי יותר ויותר מה הסיפור של ויקטוריה ואליזבת מה שונה בה משאר המשפחות האומנה שמספרים עליה בעיקר, מה גרם לכך שהן לא נמצאות יותר בקשר ואיך גרנט מצטרף לכל העניין בסיפור.
נהנתי לקרוא את הספר היו בו רגעים מסקרנים ואיתם גם רגעים מסקרנים פחות אך עדיין זה לא משהו שגרם לי להפסיק לקרוא את הספר.
בנוסף אהבתי את זה שבספר מדברים שלכל פרח יש משמעות וזה גרם לי לתהות מה המשמעות של הפרחים שיש לי בגינה ולנסות לחפש אותם במילון שבסוף הספר.

פשוט ויפה. לא יכולתי לבחור משהו יותר טוב לקרוא בכיפור. מצחיק שדווקא על הספר הזה לא קראתי המלצות והוא לא היה באף רשימה שלי, הוא פשוט הופיע על המדף בסטימצקי וקרא לי(:
סיפור מקסים מלא בתיאורים יפים של פרחים, דמות ראשית שאי אפשר שלא להתאהב בה. נורא יפה איך הפרחים משתלבים בתוך סיפור חיים לא פשוט כאילו מלמדים שתמיד אפשר למצוא נחמה במשהו.
אני מרגישה שהספר הזה שינה את צורת ההסתכלות שלי על פרחים, לתת משמעות לפרח זה הדבר הכי יפה שאפשר לחשוב עליו, פתאום ורדים נראים לי יפים יותר כשמייחסים להם משמעות.
הרעיון של תקשורת דרך פרחים עדיף על מילים, מהיום אני מדברת רק בשפת הפרחים...