במקום עבודתי יש לישראל מעריצים.
במיוחד לביצועים של צה״ל , ולאופן שבו הצבא הישראלי מצליח לנצח את אוייביו.
ברור שאינני טורח לעדכן אותם שצהל היום דומה לחיה פרה - היסטורית, כבדה ומסורבלת, ולולא היה לה חיל אוויר
מודרני וטייסים מעולים שבמעולים, כנראה שלישראל לא היו עלי דפנה להתלות עליהם.
כל הרעות החולות בצה״ל מתגלות מקריאה בספרו של גביש.
האמת שאני די נבוך מהשאלה, האם לפתוח את הספר להכנס לכל החוליים המתוארים בו ואשר לדעתי תלויים יותר באופיו של המחבר, מאשר לסיבות האמיתיות שמהן הוא שואב את
המסקנות לגבי צה״ל , ובעיקר בכתרים שהוא מניח על ראשו. לפי החוקים ההיסטוריים המקובלים, אדם אשר מכתיר לעצמו כתרים הוא או נוטה להגזמה פראית הקשורה לאגו ענקי ובוז מוחלט שהוא מגלה כלפי אחרים, דבר אשר אני נוטה להעריך שזאת הסיבה האמיתית, או שהדבר נובע מקינאה היסטרית כלפי אחרים אשר מלווה בבוז מוחלט לביצועים של המנהיגים האחרים. ואכן גביש נוטה בספרו לגמד ולבטל את הישגיהם של שותפיו במלחמת ששת הימים, תוך השלכת בוץ וניסיון ממושך להשחיר את פניהם, ובמידה ועלו עליו בהישגיהם , פשוט לבטלם ואפילו להתעלם מהם לחלוטין.
לא אתייחס לכל הפרקים בהוכחת דברי שכן הדבר יהיה דומה למתן ספוילרים לתוכן הספר, אולם אתייחס לכמה מהדברים שמופיעים בספר.
בספרו של גביש יש סגירת חשבון מתמשכת עם שרון, תוך ביטול השגיו כמצביא, או תוך ביקורת בלתי חברית להפליא.
אתייחס בעיקר לתפקודו של שרון כמח״ט הצנחנים במערכת קדש.
אינני יודע אם עבר ביניהם חתול שחור, אבל גביש מתגלה, כאדם קטן עם קפריזות וכמלשין גדול, שרץ לרמטכ״ל דיין, ונותן לו דין וחשבון שאף אחד לא ביקש ממנו.
את הסיבות ליחסים האלה ניתן לדעתי למצוא בהישגים הענקיים של שרון בששת הימים וביום הכיפורים בזמן שגביש עצמו נעלם בשטח בלי להשאיר אחריו יותר מידי עקבות...
יש לשים ב לכמה עובדות שנמשכות לאורך הספר כולו:
- הכתרים שהוא קושר לפלמח, תוך ביטול מוחלט להשגי החטיבות האחרות שלוחמיהן לא שאבו את מקורן ממעיינות הפלמ״ח.
- איבה מרה ועמוקה כלפי בן גוריון ומפאי, איבה שנובעת מהלם פירוק הפלמח לקראת סוף מלחמת השחרור, וכמובן זילזול מוחלט באנשי הצבא ומפקדיו שקבלו את השכלתם וניסיונם במסגרת הלחימה בצבא הבריטי
ובמלחמת העולם השניה.
- גביש מביע גם את התמרמרותו לעובדה שבסוף מלחמת השחרור בן גוריון מחליט לבטל כ7 חטיבות ביניהן את כל חטיבות הפלמח ומשאיר אך ורק חטיבות שאינן שייכות לפלמ״ח ומפקדיהם וחיליהן לא שירתו בו.
הוא גם זועזע עמוקות מפיטורי המח״טים שפיקדו על חטיבות הפלמ״ח ואת סילוקו של יגאל אלון, מפקד הפלמח והחזית הדרומית.
נראה שגביש נוטר שינאה עמוקה וקשה לבן גוריון על כל אלה.
בהתייחסותו של גביש לאסף שמחוני, אלוף פיקוד דרום בזמן מערכת סיני , מתגלה מערכת עכורה של יחסים בין השניים.
וכך כותב גביש ״ הכרתי היטב את אסף שמחוני כשלחמתי כסגנו במלחמת העצמאות. הוא היה מסוג המפקדים והאנשים שהאמינו שהם יודעים הכול. שאפתן מאוד. קצין שלא הסתיר את שאיפתו להחליף את דיין בתפקיד הרמטכ״ל. תמיד אמרו עליו שהוא ידע להפיק את המרב ממעמדה של אמו יהודית שמחוני, שהיתה בצמרת מפא״י, ומקשריה המיוחדים עם בן גוריון, והוא היה הקצין היחיד שנפגש עם ראש הממשלה מבלי לקבל את אישורו של הרמטכ״ל״.
אין לי מילים להוסיף, וניראה לי שהנחתום אינו מעיד על עיסתו.אבל לא הפעם...
החשבון בין יוצאי הפלמ״ח לבין יוצאי הצבא הבריטי, פתוח, חי, נושם ובועט לכל אורך סיפרו של גביש.
חוסר הלויאליות שמגלה גביש כלפי מפקדיו ( רבין!!!) וההנהגה הפוליטית של ישראל מדגש לאורך כל סיפורה של מלחמת ששת הימים.
אינני ממעריצי רבין, אבל אינני תופס אותו כחדל אישים, סטטי אשר מתגמד בפני מפקדיו ובפני הדרג הפוליטי במיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול.
הבוז והתיאורים שבהם הוא מתאר את השניים פשוט מעליב ! ואין לי מילים להביע את מידת אכזבתי מן האיש, הן כאדם והן כקולגה.
כאן אני אסיים את תאור הדברים. לכל המעוניינים להפליג במסכת תאוריו של גביש הם מוזמנים לקרוא את ספרו , שלמרות הביקורת הקשה שיש לי על האיש
אינני יכול שלא להמליץ על הקריאה בו וזאת משתי סיבות עיקריות : א) גילויים חשובים שאותם מגלה לציבור , וזאת בזכות התפקידים שבהם החזיק בזמן שירותו הצבאי.
ב) תאור מערכת היחסים בראשות ההנהגה הצבאית והפוליטית של ישראל, שאיננה יכולה לזכות את האישים בפרס ביטחון ישראל על התנהגותם בזמני מתיחות צבאית ופוליטית בעשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל.
שבוע טוב לכולם
טוביה


















