ביקורת ספרותית על סדין אדום מאת שייקה גביש
ספר מעולה

---

"בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה 'סדין אדום' לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות. פקודה זו ניתנה זמן־מה לאחר שמטוסי חיל האוויר כבר פעלו בשמי מצרים, וכוחות הפיקוד זינקו למשימותיהם כשהמערכה האווירית בעיצומה" (עמוד 7). 

"סדין אדום" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016) הוא ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש, מבכירי המפקדים בפלמ"ח ובצה"ל. גביש סיפר את סיפורו בשפה פשוטה, ישירה ובוטה, ללא כחל וסרק. סיפורו נקרא בשטף והקורא מוצא עצמו נשאב לאירועים שהתרחשו וצופה בהם מנקודת מבטו של גביש, ששיחק בהם תפקיד מרכזי.

כשנדרש להסביר מדוע התגייס לפלמ"ח בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ציטט גביש את יצחק שדה שאמר כי "את הרובה האנגלי – נושא החייל האנגלי; את הרובה הרוסי – נושא החייל הרוסי; אבל מי יישא את הרובה העברי...?" (עמוד 18). הפלמ"ח היה בסיס להיווצרות כוח מגן עברי – צה"ל. גביש רצה לקחת בכך חלק. 

"אחרי שנה בפלמ"ח, יצאתי לקורס מ"כים בקיבוץ גבת שנמשך שלושה חודשים. האימונים שם היו אינטנסיביים ובתחומים מגוונים: שדאות, אימון חוליה, כיתה ומחלקה, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, סיירות, התמצאות ביום ובלילה. זה היה קורס שהקנה לי את המידע וצורת החשיבה שהנחו אותי בתפקידי הבאים" (עמוד 21).

בשלהי 1945, כתב, הוא הוצב כמ"מ הכשרה מגויסת בקיבוץ נען. "שם מילאתי שני תפקידים בו־זמנית. אני לא חושב שיש עוד דוגמה בצבא כלשהו, שקצין משמש גם מפקד מחלקה, מדריך ומאמן לקרב, אבל גם אחראי לסידור העבודה בקיבוץ. גם מחנך של קבוצת צעירים, וגם הופך את המחלקה לגוף לוחם" (עמוד 25). 

היה זה, סיפר, "שילוב שמעניק לך ניסיון בשני התחומים, וגם מלמד אותך פרק חשוב במושגי מנהיגות. גם חברתית וגם צבאית. כמפקד מחלקה, השתתפתי בישיבות של הקיבוץ, סידור עבודה וכו', כדי להבטיח שכל המטרות תושגנה; גם העבודה בקיבוץ וגם האימונים" (עמוד 25). גם גביש עצמו עבד. "שוב, דוגמה אישית. הרי יכולתי להגיד: אני מפקד, מה אני צריך לעבוד? אבל זה הפלמ"ח" (עמוד 25).

במלחמת העצמאות, בקרב משמר העמק, פיקד על פלוגה ד׳ "הפלוגה הכי גדולה בפלמ"ח" (עמוד 32). הפלוגה ארבה לכוחות קאוקג'י סמוך לעמק מנסי. "פתחנו באש" (עמוד 36), סיפר, האויב נפגע ונסוג והפלוגה שבה לדליה. בנזיפה נוסח "אנשי פאנפילוב" שאל המג"ד, דן לנר: "ממתי עוזבים שדה קרב ללא אישור" (עמוד 36). היה זה שיעור חשוב. 

בקרב הראשון על רכס מלכיה הפלוגה היתה ערוכה בעמדות על הרכס ואילו שאר הגדוד עסק בכיבוש הכפר מלכיה. ההתקפה לא עלתה יפה ופלוגתו של גביש נאלצה להחזיק בעמדותיה אל מול התקפת הנגד של צבא ההצלה של קאוקג'י.

היה קרב קשה, כתב, "גיהינום. נאלצנו לחסוך בתחמושת. נתנו להם להתקרב לטווחים של 300-200 מטרים ואז פתחנו באש. היו להם נפגעים רבים, גם לנו, אבל הם לא הצליחו לפרוץ את קו ההגנה שלנו" (עמוד 42).

גביש קיבל אז שדר מיגאל אלון: "תדע לך שאתמול בארבע אחר הצהריים הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל... זה עבר כאילו לידנו. האירוע הכי חשוב של העם היהודי, הכרזת המדינה, אבל מה שעניין אותנו באותו הרגע זה איך מצליחים לבלום את הטור המתקדם לכיווננו" (עמוד 42). גם יצחק רבין, שפיקד במלחמה על חטיבת הפלמ"ח הראל בקרבות על ירושלים, תיאר בספרו תחושות דומות נוכח ההכרזה ברדיו על הקמת המדינה וסיפר על אחד מחייליו המותשים, שביקש לסגור את הרדיו כי הוא מת לישון.

את המלחמה סיים גביש כמג"ד בחטיבת יפתח. משם המשיך לשרת כרע"ן מבצעים במלחמת סיני, כמפקד המכללה לפיקוד ומטה וכאלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. ניכר שתפס את המערכה המוצלחת עליה פיקד ב־1967 כשיא שירותו הצבאי ועל־כן קרא לספרו על שם הפקודה שבה אישר את היציאה למערכה – "סדין אדום". יש בכך מן הצדק, שכן הצבא המצרי היה האויב המסוכן, החזק, והמאיים ביותר על קיום המדינה באותה עת.

אחד האתגרים הגדולים שעמדו לפניו היה השליטה על שלושת מפקדי האוגדות הסוררים שלו, שלושתם מפקדים בולטים בצה"ל: ישראל טל, אברהם יפה ואריק שרון. 

גביש קבע בצדק כי "המשפט " בתחבולות תעשה לך מלחמה" נכון תמיד. תחבולות יכולות לערער את שיווי המשקל של האויב, להטות ולהטעות אותו וליצור דימוי רצוי לנו" (עמוד 224). פעולה תחבולנית היא רכיב חיוני ביכולת צבא להכריע את האויב במהירות. כלל זה נכון גם כיום. 

אחד התיאורים המרתקים, הוא אודות הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום כתף עליו פיקד אלוף אריק שרון, מפקד אוגדת המילואים 38. שרון, שבלט בתעוזתו, חשיבתו התחבולנית, וביכולתו לקרוא את שדה הקרב עוד מימיו בצנחנים, החליט לתקוף את המתחם בלילה. לא בכדי כתב גביש כי "אנחנו במטה הכללי ידענו כששולחים את אריק למבצע, שום דבר אינו צפוי" (עמוד 65). הקרב שתכנן שרון חייב תיאום ושליטה ברמה שכמעט ולא נראתה אז בצה"ל, ונשען על תחבולה, הפתעה ומיצוי הכוח.

"בשעה 22:40 אישרתי לאריק לתקוף, ו־20 דקות לאחר מכן החלו סוללות הארטילריה של האוגדה בהפגזה על מתחם אום כתף. לקראת המתקפה דילגתי לחפ"ק שלי, שהיה מאחורי החפ"ק של אריק" (עמוד 181).

"המתקפה על אום כתף החלה בפשיטה של חטיבה 80 על סוללות הארטילריה המצריות. מסוקי תובלה כבדים של חיל האוויר הנחיתו כ־100 צנחנים סמוך לגב'ל דלפה, ומשם הם המשיכו בתנועה רגלית בדיונות ותקפו את סוללות התותחים המצריות בסיוע אש ארטילרית" (עמוד 181).

בהמשך המתקפה, כתב, "אגד הארטילריה של אוגדה 38 ירה 7,000 פגזים לעבר המתחם המצרי המבוצר, ובחסות מסך אש מתגלגל חדרו לוחמי חטיבה 99 בפיקוד קותי אדם למערך המצרי ופתחו בקרב נגד הכוח המצרי. גדוד הטנקים 52, שחצה שדה מוקשים, הצטרף גם הוא להתקפה המשולבת" (עמוד 182).

"הכוח המצרי באום כתף מצא עצמו מותקף מחצות מכמה כיוונים: הצנחנים של דני מט שתקפו את סוללות הארטילריה שבעורף המתחם, חטיבת השריון 14 שתקפה מהחזית, חטיבה 99 מהאגף הצפוני, וגדוד 63 שתקף מהעורף" (עמוד 182). המתחם קרס.

הקרב נחשב "מאסטר פיס" בתולדות המלחמה והוא הוא שהפך את שרון לשם דבר בקרב מפקדי הצבאות בעולם.

למרות שאר ההצלחות במלחמה ובהן שחרור ירושלים, מצרים היתה האויב העיקרי של ישראל במלחמה זו והאתגר המבצעי המרכזי של צה"ל. פיקוד הדרום עמד במשימה, למרות יחסי כוחות שנטו לטובת המצרים, גם מול מערכים מבוצרים וגם נוכח אתגרי תמרון, לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה. לא מעט מן הקרדיט לגביש.

גביש הקפיד לדלג בין המטה לחזית (כדי לבקר ב־3 האוגדות שפעלו תחתיו) באמצעות חפ"ק מוטס. אין, קבע, "תחליף במלחמה למגע הישיר בין אלוף הפיקוד למפקדי כוחות המשנה שלו" (עמוד 224).

במלחמת "חרבות ברזל" לחמתי, כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, ברצועת עזה ופגשתי בבית חאנון באלוף הפיקוד כשבא לבקר את כוחותיו הלוחמים. גם ממנו, למדתי שאין תחליף לכך. רק כך הוא יכול להבין את שהם חשו, ולוודא שכוונתו ברורה להם.

גביש נקט בגישת "פיקוד משימה" והגדיר למפקדי המשנה הבכירים שלו את המה אבל שחרר להם חבל ארוך בכל הקשור באיך. צה"ל, כתב, ניצח בחזית הדרום במלחמת ששת הימים כי "מפקדים קדימה בראש עוצבותיהם, ומגע ישיר ושוטף בין מפקדי הדרגים השונים, יצרו אחדות פיקודית, הבנת הפקודות, בקרת הפעילות ושינויי תוכניות ומהלכים בזמן אמת מתוך הבנת המתרחש בשטח" (עמוד 224).

אבל לפני כל אלו, הדגיש, "במלחמה חייבים להגדיר את המטרה הרצויה" (עמוד 224). בלי זה, כל הפעלת כוח תהיה, כאנטיתזה למשפט הידוע של קלאוזביץ, חסרת כל ערך ממשי. במלחמת ששת הימים היתה מטרה זו הכרעת הצבא המצרי בחצי האי סיני והיא היתה בהירה וברורה וממנה נגזרו כלל ההכנות והפעולות.

צריך לומר ביושר, גביש בא חשבון עם כל מי שהיה בלבו עליו ובכלל זה וייצמן, דיין, שרון, רבין, טליק, דדו ועוד. כמעט כל מי שהוא סוגר אתו חשבון כבר אינו חי בכדי להגן על עצמו. מנגד, קשה להתווכח עם ה"דוגריות" של הפלמ"חניק הוותיק הזה. המפות המשובחות שבהן מצויד הספר עושות את חווית הקריאה למאירת עיניים ומלמדת עוד יותר. ניכר בו במחבר שהוא נותר כשהיה כשהתנדב לפלמ"ח; איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה.. ספר מצוין של מפקד שהצטיין בשדה הקרב ותובנותיו על המלחמה נשארו רלוונטיות.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סדין אדום